בני הערובה
הספורטאים הישראלים נהנו מהמשחקים האולימפיים במינכן, עד שב-5 בספטמבר נורו שניים מהם ותשעה נוספים נלקחו בתחילה כבני ערובה ולאחר מכן נרצחו גם הם. מה הייתה משמעות ההשתתפות במשחקים האולימפיים בגרמניה עבור חברי המשלחת הישראלית? איך עברו הימים עד לקיחתם כבני ערובה? כיצד הגיבו הספורטאים הישראלים לכניסה הכפויה של הקבוצה הפלסטינית? מה היה המצב יוצא הדופן בו מצאו עצמם בני הערובה ממועד לקיחתם כבני הערובה ועד למותם?
החלום האולימפי של 1972 במינכן
15 ספורטאים ישראלים העפילו למשחקים האולימפיים במינכן. יחד עם המאמנים שלהם, הם התכוננו לתחרויות.
חברי הצוות הישראלי הגיעו ממדינות שונות, חלקם הגיעו לישראל רק כמה שנים או חודשים קודם לכן. חלקם קיבלו אזרחות ישראלית זמן קצר לפני האולימפיאדה כדי להשתתף באולימפיאדה – פסגת הקריירה הספורטיבית.
ההחלטה להגיע לגרמניה אולי לא הייתה קלה לכל חברי המשלחת הישראלית. חלקם נמלטו בקושי מהנציונל-סוציאליזם, ורבים מקרוביהם לא שרדו את השואה.
הגעתם של הספורטאים הישראלים למינכן
27 חברי המשלחת הישראלית טסו למינכן ימים ספורים לפני תחילת המשחקים האולימפיים. בעבר היו התקפות רבות על מתקנים ישראליים ועל אזרחים ישראלים בחו"ל. עם זאת, לא היו אמצעי זהירות מיוחדים בנבחרת הישראלית. רוב הספורטאים הישראלים הגברים התגוררו בדירות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי; הספורטאיות שוכנו רחוק יותר. חברי משלחת רבים הביעו חששות בנוגע לבטחונם, שכן חלק מהדירות היו בקומת הקרקע. חלק מהספורטאים היו מודאגים מהתקפות; עם זאת, הם הניחו כי רשויות הביטחון האחראיות נקטו באמצעי הזהירות הדרושים.
המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים
ב-26 באוגוסט 1972 נפתחו במינכן המשחקים האולימפיים העשרים. ספורטאים מ-121 מדינות - יותר מאי פעם - עברו לאצטדיון האולימפי החדש שנבנה. הקלע הספורטיבי הנרי הרשקוביץ הוביל את 27 חברי המשלחת הישראלית עם דגל כחול לבן של ישראל.
הייתי גאה מאוד שיהודים יכולים להניף את דגלם על אדמת גרמניה. [...] זו הוכחה שהנאצים לא הצליחו לשבור את הרוח היהודית, לשבור את הרוח הישראלית".
איך השירות החשאי הישראלי צד את הרוצחים האולימפיים של מינכן. מהדורה שנייה, מינכן, עמ' 35
יום אחד קודם לכן נערך טקס זיכרון לקורבנות היהודים של הנציונל-סוציאליזם בשטח מחנה הריכוז לשעבר בדכאו. הרשקוביץ וספורטאים ישראלים רבים אחרים השתתפו. ימים ספורים לאחר מכן, הרשקוביץ נשא עדות לאופן שבו קבוצה פלסטינית הרגה שניים מחבריו למשלחת ולקחה תשעה בני ערובה נוספים.
התחרות הראשונה של הספורטאים הישראלים
עם זאת, בתחילה, 'משחקי הידידות' התחילו כמתוכנן. הספורטאים הישראלים השתתפו בתחומים שונים: מרים המשקולות דוד ברגר הודח במהירות מהתחרות. זאב פרידמן זכה במקום ה-12 בקטגוריית המשקל שלו. יוסף רומנו נאלץ לעזוב את התחרות מוקדם בגלל פציעה כרונית בגיד. יעקב שפרינגר תמך בתחרות הרמת המשקולות כשופט. המתאבק אליעזר חלפין הגיע לשלב הבתים; עמיתו גד צברי תפס את המקום ה-12. מארק סלבין התכונן לתחרות ההיאבקות הראשונה שלו ב-5 בספטמבר בתמיכתו של המאמן משה ויינברג.
יוסף גוטפרוינד השתתף במשחקים האולימפיים כשופט המתאבקים. הנרי הרשקוביץ וזליג שטורץ' התחרו כקלעים ספורטיביים, בפיקוחו של מאמנם, קהת שור. האצנית אסתר שחמורוב העפילה לחצי גמר המשוכות בתמיכת מאמנה אליצור שפירא. שאול לדני סיים במקום ה-19 בענף ההליכה ל-50 ק"מ. הסייפים דן אלון ויהודה וינשטין העפילו כל אחד לסיבוב ה-16, מאמנם, אנדריי שפיצר, ליווה אותם. השחיינית שלומית ניר התחרתה בשני מרחקים. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר השתתפו בתחרויות בקיל.
הערב שלפני לקיחת בני הערובה
רוב הספורטאים הישראלים בילו את הערב שלפני ה-5 בספטמבר במרכז העיר מינכן. הם צפו במחזמר 'אנטבקה' בתיאטרון הגרמני והצטלמו עם השחקן הישראלי המפורסם, שמואל רודנסקי, במהלך ההפסקה.
זו הייתה התמונה האחרונה שצולמה יחד של המשלחת הישראלית. קצת אחרי חצות, חזרו הספורטאים לכפר האולימפי והלכו לישון. מאמן ההיאבקות, משה ויינברג, המשיך לפגישה עם מספר חברים נוספים וחזר לרחוב קונולי 31 רק בשעה 3 לפנות בוקר. זמן קצר לאחר מכן, המאמן והשופט הישראלים, ששהו בדירה 1, התעוררו מרעשים.
לקיחת בני ערובה ב
קונולישטראסה
הקבוצה הפלסטינית ניסתה להיכנס לדירה. שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד זיהה מיד את הסכנה וניסה להחזיק את הדלת סגורה, כדי לאפשר לחבריו לקבוצה להימלט. בשניות הספורות הללו, מאמן הרמת המשקולות, טוביה סוקולסקי, הצליח לברוח דרך אחד החלונות האחוריים. הפלסטינים השתלטו על גוטפרוינד ולקחו אותו ואת חמשת הספורטאים האחרים בדירה 1 לחדר שינה בקומה הראשונה.
הגברים של 'ספטמבר השחור' קשרו את הספורטאים ואילצו אותם להיכנס לדירה 3, שם ישנו המתאבקים הישראלים ומרימי המשקולות. גם הם הוכרעו על ידי הפלסטינים ונלקחו אל שאר בני הערובה בדירה 1. לוקחי בני הערובה החמושים בנשק רב ירו בכל מי שסרב למלא את הוראותיהם או ניסה להתנגד. משה ויינברג מת מהיריות שנורו על ידי לוקחי בני הערובה. יוסף רומנו נלחם בפציעותיו עד שנכנע להן ומת לעיני חבריו לקבוצה.
המצב בדירה
תשעת הספורטאים יוסף גוטפרוינד, קהת שור, עמיצור שפירא, יעקב שפרינגר, מארק סלבין, אנדריי שפיצר, אליעזר חלפין, זאב פרידמן ודוד ברגר היו נתונים לחסדי לוקחי בני הערובה. הם ישבו בידיים ורגליים קשורות על שתי המיטות שהוצבו בחדר, ארבעה על כל מיטה ואחד מהם ישב קשור לכיסא. הם נאלצו לשהות שעות בחדר השינה בקומה הראשונה, תחת פיקוחם של חברי הקבוצה החמושים, כשגופתו של חברם לקבוצה, יוסף רומנו, מוטלת לפניהם. בחוץ, מול רחוב קונולי 31, עיסא, מנהיג לוקחי בני הערובה, ניהל משא ומתן עם צוות המשבר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ראש הכפר האולימפי, וולטר טרוגר, ושר הפנים הפדרלי, הנס-דיטריך גנשר, הורשו להיכנס לחדר. גנשר שאל את הספורטאים הישראלים האם יסכימו לטוס עם לוקחי בני הערובה לקהיר. הם הסכימו.
העברת בני ערובה ובני ערובה לפירסטנפלדברוק
חלפו שעות נוספות. לאחר מכן קשרו הפלסטינים את תשעת הספורטאים זה לזה והובילו אותם תחת איומי תת-מקלע מכוון אליהם אל מחוץ לדירה, לעבר האוטובוס שהביא אותם למשטח הנחיתה של המסוקים בכפר האולימפי. כבר היה לילה. הספורטאים, שחולקו לשתי קבוצות, התיישבו בשני המסוקים, כאשר ארבעה לוקחי בני ערובה בכל אחד מהמסוקים. שמואל ללקין, ראש המשלחת הישראלית, שהצליח להימלט מלוקחי בני הערובה, עקב אחר הזירה ממרחק.
"חוסר האונים שלנו עורר בנו זיכרונות רעים [...] הישראלים היו חסרי הגנה לחלוטין, כמו טלאים שמובלים לטבח".
איך השירות החשאי הישראלי צד את הרוצחים האולימפיים של מינכן. מהדורה שנייה, מינכן, עמ' 83
מומחי הביטחון הישראלים, ויקטור כהן וצבי זמיר עמדו ליד ללקין.
"היה שקט מוחלט. שם עמדנו על אדמת גרמניה ונאלצנו לצפות בחוסר אונים ביהודים כפותים המובלים אל המסוקים. [...] פתאום שמעתי את שטראוס מסב את תשומת לבו של גנשר לגרמנים שהם כנראה טעו במספר המחבלים. [...] המילים שלו הכו בי כמו אגרוף. הבנתי שעד שהם לא ראו את זה הם לא ידעו עם כמה מחבלים יש להם, למרות שהם היו בפנים ודיברו איתם. פתאום, כשהם הלכו למסוקים, הם הבינו שהם טעו במספר. זה כאב. שמתי לב שגם שטראוס היה בהלם. המוניטין של הגרמנים כמדייקים כל כך בכל דבר התערער קשות בגלל זה. הייתי בטוח שיש חמישה צלפים מוכנים לכל מחבל. הם גרמו לי להרגיש כאילו יש להם תוכנית מותאמת אישית ושהכול נשקל, ואז..."
איך השירות החשאי הישראלי צד את הרוצחים האולימפיים של מינכן. מהדורה שנייה, מינכן, עמ' 83
בשדה התעופה
גוטפרוינד, שור, סלבין, שפיצר ושפירא ישבו בתא הנוסעים של המסוק המערבי. הם היו קשורים זה לזה וקורבנות חסרי אונים של האירועים הנוספים. שפרינגר, חלפין, פרידמן וברגר היו באותו מצב במרחק של כמעט 20 מטרים במסוק השני. היריות הראשונות נורו זמן קצר לאחר הנחיתה ב- Fürstenfeldbruck. צלפי המשטרה פתחו באש על לוקחי בני הערובה. הם השיבו באש וירו לעבר המגדל.
הספורטאים הישראלים מתו מכדורי הפלסטינים – רק דוד ברגר שרד את פצעי הירי בהתחלה. הוא נשאר קשור לחברו המת לקבוצה במהלך האירועים שהתרחשו ובסופו של דבר מת במסוק הבוער המזרחי מהרעלת עשן.
כל בני הערובה מתים
עם היריות האחרונות רצו מומחי הביטחון צבי זמיר וויקטור כהן לשני המסוקים שעל המסלול. הם קיוו למצוא בני ערובה ששרדו. במקום זאת, הם הביטו בגופות ספוגות דם וחרוכות.
"ירדתי במדרגות ומיהרתי למסוק הראשון. שלוליות דם התפזרו סביב המסוקים ומתחתיהם. הדלת הייתה פתוחה, ועמדתי מול המראה הנורא של חמישה בני ערובה קשורים זה לזה בספסל האחורי. ראשו של כל אחד נח על כתפו של שכנו. לא הייתה שום תנועה, שום אנחות ושום צפצופים, והדם, הדם זרם מהמסוק ונאסף בשלוליות על האספלט. לא נראה לי הכרחי לגשת למסוק השני, לזה שנשרף. היינו בהלם. השתררה סביבנו דממה מוחלטת. גנשר ושטראוס יצאו מבנייני המשרדים ומיהרו לקראתנו. הם לחצו לנו ידיים ומלמלו כמה שבועות של נחמה".
איך השירות החשאי הישראלי צד את הרוצחים האולימפיים של מינכן. מהדורה שנייה, מינכן, עמ' 91-92
הקולות שלהם חסרים.
במשך יותר מ-20 שעות היו הספורטאים הישראלים נתונים לחסדיהם של חוטפי בני הערובה. הם היו עדים למותם של משה וינברג ויוסף רומנו ונאלצו לסבול מפחד מוות במהלך המשא ומתן. קשורים זה לזה ומאוימים באיומי אקדח, ישבו תשעת בני הערובה בשני המסוקים בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק. נשללה מהם כל אפשרות לפעולה והם מתו במטר של כדורים. משה וינברג, יוסף רומנו, יוסף גוטפרוינד, קהת שור, אליצור שפירא, יעקב שפרינגר, מרק סלבין, אנדריי שפיצר, אליעזר הלפין, זאב פרידמן ודוד ברגר נהרגו. "ספטמבר השחור" רצח אותה.
אנו יכולים רק לדמיין את הפחד הנורא מהמוות שתשעת בני הערובה נאלצו לסבול בשעות האחרונות של חייהם. הקולות שלהם חסרים. לכן חשוב עוד יותר לזכור את הרציחות האכזריות שלהם בספטמבר 1972 ולהנציח את זכרם של הספורטאים, הבעלים, האבות והבנים הישראלים. מי ייתן והם לעולם לא יישכחו.
מחברים: דומיניק אופלגר, אנה גרייטהנר, רוברט וולף
נותן החסות
פרויקט של מחוז פירסטנפלדברוק.