אחרית דבר
הטבח באולימפיאדה מ-1972 סימן נקודת מפנה משמעותית. מה קרה בימים הראשונים לאחר הניסיון הכושל לשחרר את בני הערובה ומותם? אילו השפעות היו לאירועים אלה על גרמניה וישראל? אילו תפקידים מילאו אלה שנשארו בעיבוד האירועים? כיצד הונצחו רציחות הספורטאים הישראלים ומותו של אנטון פלייגרבאואר במינכן וב- Fürstenfeldbruck לאחר הטבח?
בוקר ה-6 בספטמבר 1972
בבוקר ה-6 בספטמבר, התרחשה סצנה איומה בשדה התעופה ב- Fürstenfeldbruck. קצינים ממשמר הגבול הפדרלי (BGS) אבטחו את אתר האירוע סביב המסוקים והגופות. אנדריאס זנגליין נכח במקום כקצין BGS.
בינתיים, עיתונאים מרחבי העולם התאספו בכפר האולימפי. במסיבת העיתונאים, מקבלי ההחלטות הגרמנים הפדרליים לא לקחו אחריות על האירועים ב- Fürstenfeldbruck. במקום זאת, הם מתחו ביקורת על ממשלת ישראל ועל פוליטיקאים ממדינות ערביות שונות: ממשלת ישראל סיכנה את בני הערובה בכך שדחתה את דרישותיהם של לוקחי בני הערובה לשחרר את הפלסטינים הכלואים.
מצרים ומדינות ערביות אחרות לא סיפקו תמיכה מספקת לממשלת גרמניה במאמציה לפתור את המשבר. מפקד משטרת מינכן, מנפרד שרייבר, הכחיש כי מותם של בני הערובה נגרם כתוצאה מטעויות של המשטרה. בהודעה ראשונית של המשטרה על המבצע נכתב: "עם החלטת מדינת ישראל שלא להיכנע לדרישות המחבלים, נגזר גזר דין מוות על בני הערובה".
אבל לאומי בישראל
בבוקר ה-7 בספטמבר הקריא דובר ברדיו הישראלי את שמות הספורטאים שנרצחו. ארונו של מרים המשקולות דוד ברגר הוטס לארה"ב בשעות הבוקר המוקדמות. נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, שלח מטוס מחיל האוויר כדי להעביר את ההרוג למקום הולדתו באוהיו. מאוחר יותר נחת בתל אביב מטוס כשעל סיפונו ארונות הקבורה, הספורטאים ואנשי המשלחת ששרדו. ישראל הוציאה את כל המשלחת שלה מהמשחקים האולימפיים. לאחר טקס צבאי בשדה התעופה בתל אביב, הובאו ההרוגים למנוחות. נציגים מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לרבות ראש עיריית מינכן לשעבר הנס-יוכן ווגל, השתתפו בטקס ההלוויה.
ממשלת ישראל הכריזה על ה-7 בספטמבר כיום אבל לאומי. חנויות ומשרדי ממשלה נותרו סגורים. הדגלים הונפו בחצי התורן. עשרות שנים לאחר מכן ניסח ההיסטוריון והעיתונאי אהרון ג' קליין במילים את תוצאות מותם האלים של אחד-עשר הספורטאים היהודים על אדמת גרמניה.
"הטבח במינכן גימד את כל מה שחוותה האומה הצעירה לפני כן. הוא ייצג קו תיחום שחילק את ההיסטוריה הקרובה לתקופה שלפני ואחרי מינכן. ישראל כבר סבלה שעות קשות קודם לכן, אבל מינכן פגעה בעצב וקטעה את רקמת הצלקת המגנה יחד עם הגידים. שוב הובלו יהודים לטבח על אדמת גרמניה. תמונות של טובי הספורטאים בישראל, קשורים, לא מסוגלים למנוע את המוות הקרב, פצעו פצע קשה בנשמת האומה. תחושה של חוסר אונים התפשטה. רק עשרים ושבע שנים חלפו מאז נדחסו שישה מיליון יהודים למחנות ונרצחו. עכשיו פצעי השואה נפתחו שוב ומדממים".
איך השירות החשאי הישראלי צד את הרוצחים האולימפיים של מינכן. מהדורה שנייה, מינכן, עמ' 107.
קבורתו של אנטון פלייגרבאואר
ב-8 בספטמבר הקימה העיר מינכן קבר כבוד בבית הקברות ביער מינכן עבור השוטר אנטון פלייגרבאואר, שנורה למוות במהלך המבצע ב- Fürstenfeldbruck. ראש העיר גיאורג קרונאוויטר כבר ביקר את אשתו בביקור תנחומים ביום שאחרי הלילה הקטלני. עמיתיו של פלייגרבאואר קראו לגיוס כספים עבור משפחתו. בקבורה השתתפו כמה מאות שוטרים ונציגים רשמיים מגרמניה ומישראל. הנשיא הפדרלי גוסטב היינמן והקנצלר וילי ברנדט הניחו זרים על הקבר. נציג ישראל הודה על תרומתו של פלייגרבאואר והכריז כי פלייגרבאואר יירשם בספר הזיכרון של משטרת ישראל.
הערכה רשמית של פעולת המשטרה
עד מהרה החל דיון על המבצע המשטרתי ב- Fürstenfeldbruck. האם השלטונות הגרמניים נכשלו? גם האחראים נכנסו ללחץ הולך וגובר. זמן קצר לאחר האירועים ב- Fürstenfeldbruck פרסמה משטרת בוואריה 'דו"ח רשמי', שפורסם ב-Süddeutschen Zeitung. בין היתר נכתב כי צלפי המשטרה "חיסלו כמה שיותר מחבלים" במהלך סבב הירי הראשון. הדו"ח לא ציין כי הצלפים לא היו מודעים למספר לוקחי בני הערובה באותה העת. ב-18 בספטמבר הגיעה הוועדה לענייני פנים בממשל הפדרלי הגרמני להחלטה, כי אין צורך בחקירה פרלמנטרית.
ביקורת ציבורית
למרות הגרסאות הרשמיות, גברה הביקורת על השלטונות הגרמניים. צבי זמיר משירות החוץ החשאי הישראלי, המוסד, ששהה במקום ב- Fürstenfeldbruck, אמר לממשלת ישראל כי היו "ליקויים חמורים ברמה המבצעית ובנכונותה של ממשלת בוואריה לנקוט צעדים רציניים לשחרור בני הערובה".
גם התקשורת הגרמנית הפדרלית מתחה ביקורת על המבצע, וקבעה: חמישה צלפים מדויקים היו מעט מדי, המשטרה באופן כללי לא הייתה מאומנת היטב וכלי הנשק לא התאימו למבצע. יתר על כן, המבצע הלילי ב- Fürstenfeldbruck הואר באופן שגוי, שכן נוצרו צללים מתחת למסוקים, שבהם יכלו לוקחי בני הערובה להסתתר מפני צלפי המשטרה. גם עזיבתו הפתאומית של צוות המבצע המשטרתי את המטוס זכתה לביקורת. כתוצאה מכך, לוקחי בני הערובה הבינו מיד שמדובר במלכודת. יתר על כן, הטנקים הוזמנו מאוחר מדי לFürstenfeldbruck.
הקמת ה-GSG 9
ימים ספורים לאחר האירועים, הנהגת המשטרה הבווארית הייתה מרוצה ממאמציה: "עם הערכה אובייקטיבית של כל ההיבטים, הנהגת המשטרה יכולה להסיק שלא רק שהיא לא עשתה שום דבר רע, היא לא יכלה לעשות שום דבר טוב יותר עם המשאבים שלה (כוח אדם וחומר) בנסיבות הנתונות". עם זאת, עבור שר הפנים הפדרלי, הנס-דיטריך גנשר, היה ברור כי המשטרה תצטרך להיות מוכנה טוב יותר לאיומים אפשריים ולאירועים מסוג זה בעתיד. הוא סבר כי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה זקוקה ליחידה מיוחדת שאומנה במיוחד ללקיחת בני ערובה וצוידה בציוד הטכני הדרוש. לפיכך מינה גנשר את אולריך וגנר ממשמר הגבול הפדרלי להקים יחידה כזו. באפריל 1973 דיווח וגנר כי הכוחות מוכנים. היא נשאה את השם "קבוצת משמר הגבול 9", GSG 9 בקיצור. האירועים במינכן ובפירסטנפלדברוק הובילו לשינוי כיוון במדיניות הביטחון של הרפובליקה הפדרלית. במקביל שופר גם שיתוף הפעולה הבינלאומי בין רשויות הביטחון.
גירוש האזרחים הערבים
האירועים מה-5 וה-6 בספטמבר 1972 השפיעו על חייהם של ערבים שחיו בגרמניה. כמאה בני אדם שעסקו בעניינים פלסטיניים גורשו כתגובה ללקיחת בני הערובה ברפובליקה הפדרלית של גרמניה. ביניהם היה מגדי גוהארי המצרי, שהציע את שירותיו כמתרגם לשלטונות ב-5 בספטמבר. הוא שוחח עם לוקחי בני הערובה וניהל גם שיחות טלפון עם נציגי מדינות ערב, שהיו אמורים לשכנע את הארגון הפלסטיני לשחרר את בני הערובה הישראלים. משרד החוץ שיבח את נכונותו לסייע. שבועיים לאחר מכן, משטרת בוואריה לקחה אותו למעצר וגירשה אותו מגרמניה עם ערבים אחרים כמה שעות לאחר מכן. לא ניתנה לו האפשרות להיפרד מאשתו ומילדו. גוהארי חי בגרמניה במשך שתים-עשרה שנים והיה מעורב בוועדת מינכן פלשתינה.
האיסור על ארגונים פלסטיניים
בנוסף, משרד הפנים הפדרלי אסר על האיגוד הכללי של הסטודנטים הפלסטינים (GUPS) והאיגוד הכללי של העובדים הפלסטינים (GUPA), שסווגו על ידי המשרד להגנת החוקה כארגוני סיוע של פתח. לא ניתן לקבוע כי שני הארגונים היו קשורים בדרך כלשהי ללקיחת בני הערובה.
ממשלת גרמניה גם שינתה את דרישות הכניסה לכל אדם ממדינות ערב – החלטה שפגעה קשות במיוחד ביחסים הדיפלומטיים עם מצרים. מכיוון שהצעדים כוונו נגד קבוצה אתנית, הם ספגו ביקורת פומבית כגזעניים מצד מדינות ערביות שונות.
תחת שידולו של הרודן הלובי מועמר אל-קדאפי, שחררה ממשלת גרמניה את גופותיהם של חמשת לוקחי בני הערובה.
הארגון הפלסטיני האחראי לטבח האולימפי, "ספטמבר השחור", דרש להעביר את גופותיהם של חמשת לוקחי בני הערובה שנהרגו ולשחרר שלושת לוקחי בני הערובה שנעצרו ב-7 בספטמבר. אחרת, תהיה נקמה ברפובליקה הפדרלית של גרמניה. תחת שידולו של הרודן הלובי מועמר אל-קדאפי, שחררה ממשלת גרמניה את גופותיהם של חמשת לוקחי בני הערובה. הם הוטסו לטריפולי ב-12 בספטמבר 1972. שם, המוני אנשים נשאו את ארונות הקבורה מכיכר השהיד לבית הקברות סידי-מונאג'דיר. לוקחי בני הערובה השאירו צוואה שבה נאמר 'אנחנו לא רוצחים ולא שודדים. אנחנו אנשים נרדפים ללא מדינה או בית". לוקחי בני הערובה שנהרגו בורכו כ"שהידים קדושים" ושליחותם הוכתרה כ"אחד המעשים הנשגבים והאמיצים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי". ההמונים קראו "כולנו ספטמבר השחור!". במשך ימים הדהדה קריאה זו בהפגנות ברחבי העולם הערבי.
שחרורם הכפוי של לוקחי בני הערובה הכלואים ב-29 באוקטובר 1972
שלושה מתוך שמונת החטופים שרדו ונשלחו לבתי כלא גרמניים. בסוף ספטמבר איים דובר "ספטמבר השחור" כי שלושת החטופים יוצאו מהכלא ברגע שיתאוששו מפצעיהם. איום זה הפך למציאות ב-29 באוקטובר 1972. לוחם קומנדו פלסטיני חטף מטוס לופטהנזה, שהמריא מביירות והיה אמור לטוס לפרנקפורט דרך אנקרה ומינכן. החוטפים דרשו מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה להחליף את שלושת בני הערובה הכלואים בנוסעי המטוס ובצוותו. לאחר התייעצות קצרה הייתה ממשלת גרמניה מוכנה להיענות לדרישות.
שלושת לוקחי בני הערובה הובאו לשדה התעופה במינכן-ריים באותו יום, שם היו אמורים לעלות על המטוס שנחטף. לאחר שחוטפי המטוס הציעו מספר פעמים שדות תעופה אחרים לביצוע ההחלפה, הממשלה הפדרלית הטיסה לבסוף את לוקחי בני הערובה ממינכן לזאגרב. משם הוטסו השבויים ולוקחי בני הערובה לטריפולי, שם שחררו את הנוסעים ואת אנשי הטיסה. כך, שלושת לוקחי בני הערובה ששרדו היו אנשים חופשיים שבועות ספורים לאחר הטבח האולימפי. עם הגעתם ללוב הם הוכתרו כגיבורים.
ממשלת ישראל התנגדה נחרצות לחילופי בני הערובה והאשימה את ממשלת גרמניה ברצונה להיפטר מהחטופים מהר ככל האפשר מחשש להתקפות. החלטת ממשלת גרמניה להסכים לחילופי החטופים תרמה תרומה משמעותית להידרדרות היחסים בין גרמניה לישראל.
במכתב לגולדה מאיר הסביר וילי ברנדט את מניעיו לשחרור החטופים.
חטיפת מטוס לופטהנזה דרשה החלטה קשה מממשלת מדינת בוואריה ומהממשלה הפדרלית. פעולותינו הונחו על ידי האמונה כי הצלת אנשים בסיכון צריכה לקבל עדיפות על פני כל שיקול אחר. במקרה הספציפי הזה, לא הייתה ברירה אחרת. עמדתה של ממשלת גרמניה ב-29 באוקטובר אין פירושה שהיא תיסוג מהטרור. הממשלה הפדרלית תמשיך להתנגד לפיגועי טרור בכל כוחה ובכל האמצעים העומדים לרשותה. לא נסבול שהמדינה שלנו תהפוך לזירת סכסוכים אלימים. נחזק את אמצעי הביטחון שלנו ונחזק את מאמצינו לקדם שיתוף פעולה בינלאומי במאבק בטרור. תבינו שאני מתרגש עד כאב מההצהרות של הצד הישראלי בקשר לחטיפת מטוס לופטהנזה. אני חייב לחלוק בתוקף על ההקבלה לתקופה פלילית של הפוליטיקה הגרמנית. אני חושש שאירועים אלה עלולים להעיב על היחסים בין מדינותינו, ואני סבור שעלינו לעשות מאמץ מרוכז להבטיח שיחסי גרמניה-ישראל לא ייפגעו. החטיפה האחרונה של מטוס לופטהנזה הציבה את ממשלת מדינת בוואריה ואת ממשלת גרמניה הפדרלית בפני החלטה חמורה. דרך פעולתנו הונעה מתוך אמונה כי הצלת חיים בסכנה חייבת להיות קודמת לפני כל שיקול אחר.
פקודת 'קיסריה'
ישראל דרשה פעולת תגמול על רצח ספורטאיה. ימים ספורים לאחר סיומה העקוב מדם של סאגת לקיחת בני הערובה ב- Fürstenfeldbruck, תקף הצבא הישראלי מחנות פלסטיניים בסוריה ובלבנון והרג מאות בני אדם – על פי המידע מהצבא, הם היו "טרוריסטים". בנוסף, השירות החשאי הזר, המוסד, הקים קבוצה בשם 'קיסריה' ('זעם אלוהים'). מטרת היחידה הייתה למצוא את האנשים המעורבים בתכנון ובביצוע הטבח האולימפי וכן חברים נוספים ב"ספטמבר השחור" ולהרוג אותם. אנשים לא מעורבים, שזוהו בטעות על ידי יחידת ההוצאה להורג של המדינה, היו גם הם קורבנות של הפעולות הצבאיות שבאו לאחר מכן, או נגררו אל מותם על ידי מטעני הנפץ שנועדו לחסל את האנשים שהותקפו. בתחילת שנות התשעים הפסיקה היחידה המיוחדת את פעילותה. לפחות 20 בני אדם נהרגו עד אז. אף אחד מהם לא היה זה שתכננו את הטבח האולימפי.
קרובי המשפחה דורשים הסבר
זמן קצר לאחר הטבח האולימפי, דרשו משפחות הקורבנות הסבר מהשלטונות הגרמניים על הנסיבות שבהן איבדו קרוביהם את חייהם. שאלות רבות נותרו ללא מענה. המשפחות גם ניסו להשיג גישה לדו"חות הנתיחה לאחר המוות ולתוצאות החקירות הבליסטיות – אך ללא הצלחה. בשנת 1976 ביקר הנס-דיטריך גנשר בישראל כשר החוץ. בתחילה סירב לפגוש את משפחות הספורטאים שנרצחו. רק האיום של אנקי שפיצר שהיא תמנע ממטוסו להמריא, שכנע אותו להיפגש איתה ועם אילנה רומנו. שתי האלמנות דרשו את פרסום המידע שעוכב עד אז על האירועים במינכן וב- Fürstenfeldbruck. הן ביקשו מממשלת גרמניה הפדרלית לפתח תוכנית פיצויים עבור אלה שנותרו ולהקים אנדרטה לזכר הקורבנות.
תגובות גרמניות
הנס-דיטריך גנשר הבטיח לבדוק את דרישותיהן בכתב. עשרה חודשים לאחר מכן הגיעה תשובתו למשרד החוץ בירושלים, בה הכחיש גנשר כי הממשלה הגרמנית הפדרלית החזיקה במסמכים על רצח בני ערובה ב- Fürstenfeldbruck. במכתבו לא הזכיר גנשר את דרישתן להקמת אנדרטה. עם זאת, הוא היה מוכן להעניק בסך הכל לשני ילדים של הקורבנות מלגה של שנה באוניברסיטה גרמנית. מלגות אלה הובטחו רק לילדים שיוכלו להוכיח צורך כלכלי. המשפחות דחו את ההצעה והמשיכו במאבקן לשחרור המידע. בשנים שלאחר מכן נפגשו אנקי שפיצר ואילנה רומנו עם כמעט כל נציג בכיר של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה שביקר בישראל.
תנופה חדשה לבדיקה מחודשת בשנת 1992
רק ב-1992 , 20 שנה לאחר הטבח האולימפי – הייתה תזוזה בנושא, כאשר אנקי שפיצר פנתה לצופים גרמנים במהלך ראיון טלוויזיוני ב-ZDF. היא דיווחה על ניסיונותיה העקרים להשיג מידע מפורט על האירועים במינכן וב- Fürstenfeldbruck ועל מותו של בעלה. היא עדיין לא יכלה להאמין שאין ולו תיעוד אחד על ליל מותו. מספר שבועות לאחר הראיון הועברו לשפיצר מספר מסמכים: היו אלה קטעים מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות על בעלה, דוד ברגר ויוסף גוטפרוינד, כמו גם ניתוחים בליסטיים כמעט לגבי כל קורבן.
אנקי שפיצר דרשה כעת גישה מלאה לקבצים. אולם דרישה זו נדחתה על ידי הרשות הבווארית האחראית. במהלך הופעה טלוויזיונית, שפיצר – בשידור חי מתל אביב – עימתה את שר המשפטים הבווארי עם המסמכים הללו, שכן הוא הכחיש את קיומם של מסמכים אלה עד לאותה נקודה. היא שלפה את המסמכים והחלה להקריא את התוצאות הרשמיות של החקירות הבליסטיות. לאחר הופעה זו דרשו מפלגות האופוזיציה לשחרר את כל חומרי התיק.
פתיחת התיקים ודקת דומייה בטוקיו 2021
בסוף אוגוסט 1992 נמצאו התיקים, על פי דיווחים רשמיים, בארכיון הממלכתי של בוואריה. החומר היה נרחב. אלפי עמודים ומאות תצלומים סיפקו תובנה על השעות האחרונות של 11 הספורטאים הישראלים. המסמכים גם אפשרו למשפחות להביא את התיק בפני בתי המשפט ולתבוע תשלומי פיצויים. התהליך נגד הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, מדינת בוואריה החופשית והעיר מינכן נערך בשנת 1994. בסופו של דבר הוצעו למשפחות פיצויים. הצד הגרמני הציע לתובעים סכום שווה ערך לכ-3 מיליון יורו, שהיה אמור להתחלק בין כל קרובי המשפחה. בשל העלויות המשפטיות הגבוהות, משפחותיהם של 11 הקורבנות נותרו עם סך של כ-900,000 יורו בלבד.
מאז 1972, קרובי המשפחה נלחמים על זיכרון הספורטאים שנרצחו. במשך עשרות שנים ביקשו הנותרים מהוועד הבינלאומי (IOC) להקים אנדרטה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו. הוועד האולימפי הבינלאומי דחה זאת מספר פעמים, למרות תומכים בולטים, כמו נשיא ארה"ב ברק אובמה. בשנת 2021 הגיעה סוף סוף העת: בפעם הראשונה הייתה דקת דומייה לקורבנות 1972 במשחקים האולימפיים בטוקיו. אנקי שפיצר ואילנה רומנו אמרו כי חשו הקלה: "סוף סוף יש לנו צדק עם הבעלים, האבות והבנים שנרצחו במינכן".
אתרי זיכרון במינכן וב- Fürstenfeldbruck
לאחר סיום המשחקים האולימפיים של 1972, החל הדיון כיצד לזכור את לקיחת בני הערובה במינכן ולהנציח את הקורבנות. ב-8 בדצמבר 1972 הוצמד לוח זיכרון לקיר הבית ברחוב קונולי 31, המנציח עד היום את מותם האלים של 11 המשתתפים האולימפיים הישראלים בגרמנית ובעברית. כמו כן החלו דיונים על השימוש העתידי בבית. מאז, הוא שימש כמעון אורחים של אגודת מקס-פלאנק-גזלשאפט למדענים זרים ואינו נגיש לציבור.
זיכרון הטבח נראה בבירור במינכן רק בשנת 1995: ב-27 בספטמבר 1995, הוסר הלוט מעל אנדרטה, פסל אבן ברוחב עשרה מטרים 'Klagebalken' של הפסל פריץ קניג. הוא מציג את שמותיהם של 11 הספורטאים שנרצחו ושל השוטר שנהרג במהלך המבצע ב- Fürstenfeldbruck . ארבע שנים לאחר מכן, בספטמבר 1999, נחנך גם אתר הנצחה ב- Fürstenfeldbruck: מאז, שתים-עשרה להבות מסוגננות שעולות מקערת גרניט מול שערי שדה התעופה מזכירות לנו את האנשים שנרצחו. הנס-יוכן ווגל, שבכהונתו כראש העיר הביא את משחקי הקיץ האולימפיים של 1972 למינכן, אמר בנאומו שהוא רוצה "שכל מי שעובר ליד האנדרטה לא רק יתבונן בה, אלא גם יחשוב מה הוא יכול לעשות כדי שלאלימות נגד מיעוטים וחברים חלשים יותר בחברה לא תהיה עוד הזדמנות". בשנת 2017 נפתח בפארק האולימפי "אתר הנצחה לטבח האולימפי" – ביתן המספק מידע מולטימדיה על האירועים מה-5 וה-6 בספטמבר 1972.
שדה התעופה לשעבר במתחם הצבא הגרמני Fürstenfeldbruck אינו פתוח לציבור ולכן אינו יכול לשמש כאתר הנצחה. עם אתר ההנצחה הדיגיטלי הזה, מחוז Fürstenfeldbruck יצר הזדמנות לא רק להתמודד עם האתר ההיסטורי וההיסטוריה שלו במרחב דיגיטלי, אלא גם לשמור על זיכרון הטבח בחיים ולזכור את קורבנותיו.
מחברים: דומיניק אופלגר, אנה גרייטהנר, רוברט וולף
נותן החסות
פרויקט של מחוז פירסטנפלדברוק.