המשחקים האולימפיים 1972
מינכן, בירת מדינת בוואריה, הייתה המקום בו נערכו משחקי הקיץ האולימפיים של 1972. איך הגיעו המשחקים האולימפיים למינכן? מה היתה התפיסה של האחראים? מה היו השפעות הטבח על מהלך המשחקים?
המשחקים האולימפיים מגיעים למינכן
וילי דאומה, נשיא הוועד האולימפי הלאומי (NOC) וראש עיריית מינכן לשעבר, הנס-יוכן ווגל, פעלו במרץ כדי להביא את משחקי הקיץ האולימפיים למינכן ב-1972. ב-26 באפריל 1966 הודיע הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), כי החליט על מינכן כמקום בו יתקיימו המשחקים האולימפיים. החלטה זו הביאה לפעילות בנייה נרחבת שהיא עדיין חלק מהעיר מינכן עד עצם היום הזה. בצפון העיר הוקם פארק נרחב עם מתקני ספורט מודרניים ומבני מגורים באתרים שהיו עדיין זרועים בהריסות ממלחמת העולם השנייה. במקביל, פיתוח רשת התחבורה התת-קרקעית הואץ על מנת שניתן יהיה להעביר את המוני המבקרים הצפויים. באביב 1972 נפתח האצטדיון האולימפי במינכן עם משחק כדורגל בינלאומי.
הצל האפל מ-1936 והחזון של 'משחקי הידידות'
הפעם האחרונה בה נערכו המשחקים האולימפיים בגרמניה הייתה ב-1936 – בברלין, תחת דגל הנציונל-סוציאליזם. המשטר הנציונל סוציאליסטי השתמש במשחקים האולימפיים לתעמולה שלו וכדי להפגין את תביעתו לעוצמה עולמית. המשטר הציג עצמה כשוחר שלום והסתיר את מאפייני חוסר הצדק של מנהיגיו. התנהגות אנטישמית, כגון הפצת פרסומים אנטישמיים מסיתים, הייתה אסורה באותה עת. בשערי ברלין, לעומת זאת, נבנה מחנה הריכוז זקסנהאוזן במקביל לאירוע הספורט הגדול.
בשנת 1972, המטרה הייתה להרחיק את עצמם ממשחקי התעמולה של הנציונל-סוציאליסטים. שום דבר לא צריך להזכיר לאנשים את זוועות הנציונל-סוציאליזם. הם צריכים להיות 'משחקי ידידות', הרפובליקה הפדרלית של גרמניה רצתה להציג את עצמה בפני העולם כדמוקרטיה פתוחה וידידותית. לכן העיצוב של המשחקים היה בגווני פסטל, כלב תחש נבחר כקמע והייתה החלטה מודעת להימנע מנוכחות של שוטרים חמושים במדים במהלך המשחקים.
אמצעי אבטחה במשחקים האולימפיים של 1972
ועדה ארגונית (OC) הוקמה לקראת משחקי הקיץ במינכן, המורכבת מנציגים מטעם הפדרציה, המדינה והעיר, שהיתה אחראית, בין היתר, על בטיחות הספורטאים והמבקרים. שירות ביטחון פרטי היה אמור להיות במקום במהלך האירועים, במקום המשטרה, כדי לפתור כל סכסוך. המשטרה הייתה צריכה להתערב רק כאשר שירות הביטחון לא יכול היה להמשיך לנהל את משימותיו. הוא היה אחראי על נוכחות בכפר האולימפי בלילה ומניעת גישה של אנשים לא מורשים למקום. למרות זאת, חברי "ספטמבר השחור" הצליחו לעשות בדיוק את זה.
שיקולי ביטחון והגנה על הצוות הישראלי
המצב הפוליטי ברפובליקה הפדרלית של גרמניה ובחלקים אחרים של העולם בזמן המשחקים היה מתוח: בחודש מאי, התקפות של סיעת הצבא האדום זעזעו את הרפובליקה, ומלחמת וייטנאם השתוללה באסיה. גם הסכסוך המזוין בין ארגונים פלסטיניים מיליטנטיים לבין ישראל היה בשיאו.
למרות כמה אזהרות, לקראת המשחקים כמעט אף אחד לא הניח שיש איום קונקרטי על המשלחת הישראלית – לא בצד הגרמני ולא בצד הישראלי. אחד הבודדים שהביעו דאגה מאירוח הספורטאים הישראלים היה שמואל ללקין, ראש המשלחת הישראלית. ללקין הדגיש את הסיכון המוגבר לסכנה, שכן חלק מהדירות היו ממוקמות בקומת הקרקע. חששותיו לא היו שותפים למשרד האחראי בירושלים. הרשויות הישראליות לא השיבו להצעת המארגנים כי המשלחת תוכל לבחור לעצמה מקום מגורים.
פתיחת ה- XX.
המשחקים האולימפיים במינכן
ב-26 באוגוסט 1972 נפתחו משחקי הקיץ האולימפיים ה-20 בטקס במינכן. 80,000 צופים נכחו בטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי במינכן. רבים אחרים עמדו מול האצטדיון או עקבו אחר הטקס בשידור חי בטלוויזיה או ברדיו. יותר מ-7,000 ספורטאים מ-121 מדינות נכנסו לאצטדיון לצלילי מוזיקה חגיגית – שיא חדש.
המשלחת הישראלית מנתה 27 חברים, מה שהופך אותה לגדולה ביותר שנשלחה אי פעם על ידי המדינה. 15 ספורטאים ישראלים היו אמורים להתחרות עם ספורטאים מכל העולם בתחומי האתלטיקה, הסיף, הרמת משקולות, היאבקות, קליעה, שחייה ושייט.
מהלך המשחקים עד ללקיחת בני הערובה
ביום טקס הפתיחה נערכו התחרויות הראשונות, בעיקר במינכן. ספורט השיט וסקי המים התקיים בקיל וניתן היה להתפעל משיט בקאנו בתעלת הקרח באוגסבורג. השחיין מארה"ב מארק ספיץ עשה היסטוריה ספורטיבית במינכן: כשיצא מהבריכה ב-4 בספטמבר הוא זכה במדליית הזהב השביעית שלו. הרפובליקה הפדרלית של גרמניה דורגה מאחורי ברית המועצות בטבלת המדליות בשנת 1972, ארה"ב וגרמניה המזרחית חלקו את המקום הרביעי. הספורטאים הישראלים לא זכו במדליה אחת עד אותו הערב של ה-4 בספטמבר.
יום לקיחת בני הערובה
בשעות הבוקר של ה-5 בספטמבר, שמונה חברים בקבוצה הפלסטינית "ספטמבר השחור" פילסו את דרכם לדירת הנבחרת הישראלית, שם רצחו את משה ויינברג ויוסף רומנו ולקחו תשעה ספורטאים נוספים כבני ערובה. בעוד בני הערובה חוששים לחייהם, במרחק של כמה מאות מטרים משם נמשכו 'משחקי הידידות'. בקרב המתאגרפים הגרמנים היו חגיגות: שני ספורטאים העפילו לחצי הגמר ולכן השיגו לפחות מדליות ארד. רק בשעות אחר הצהריים של ה-5 בספטמבר בוטלו אירועי הספורט. לפני כן היו הפגנות ספונטניות נגד המשך המשחקים.
מידע מפורט על לקיחת בני הערובה ניתן למצוא תחת 'לקיחת בני ערובה ופריסת המשטרה' ו'בני הערובה'.
"המשחקים חייבים להימשך"
לאחר הניסיון הכושל לשחרר את בני הערובה ומותם ב- Fürstenfeldbruck, התקיים באצטדיון האולימפי ב-6 בספטמבר במקום התחרויות המתוכננות טקס הזיכרון המרכזי לספורטאים הישראלים שנרצחו. ראש המשלחת הישראלית, שמואל ללקין, דיבר על "חילול ברברי של המשחקים האולימפיים" על ידי "טרוריסטים". הנשיא הפדרלי של גרמניה, גוסטב היינמן, גינה את הרציחות והטיל את האחריות על "כל אותן המדינות שאינן מונעות מהטרוריסטים לעשות את מעשיהם". עם זאת, האידיאל האולימפי לקיים אירוע ספורט עולמי שהוא מעל לכל ההבדלים הפוליטיים, לא נהרס. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אייברי ברונדג' הלך בעקבות דוברים קודמים עם משפט שיירשם בהיסטוריה: "המשחקים חייבים להימשך". הקהל מחא כפיים. השמועה שהתחרויות יימשכו כבר התפשטה בקרב הספורטאים עוד בטרם נערך טקס הזיכרון. המשחקים נמשכו – אולם ללא ישראל. בעוד המדינות האחרות התמוגגו על המדליות של ספורטאיהן, המשלחת הישראלית הנותרת לקחה הביתה ב-7 בספטמבר את ארונות הקבורה של חבריה לקבוצה שנרצחו.
סיום המשחקים האולימפיים
ב-11 בספטמבר 1972 הגיעו המשחקים האולימפיים במינכן לסיומם. בשל הטבח בוטל טקס הסיום המשמח. דובר האצטדיון יואכים פוקסברגר אמר: "המשחקים האולימפיים ה-20 התחילו בשמחה - והסתיימו ברצינות". כשנושאי הדגל עשו סיבוב באצטדיון האולימפי, אחד מ-121 הדגלים מטקס הפתיחה היה חסר: זה הישראלי. לאחר שהלהבה האולימפית כובתה, 60,000 הצופים עמדו לזכר הספורטאים שנרצחו. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אייברי ברנדג' הודה לעיר מינכן על האירוח והסולידריות שלה בזמנים הקשים.
משחקי הקיץ של 1972 והארכיטקטורה שלהם ממשיכים לאפיין את העיר מינכן עד עצם היום הזה. עם זאת, בתחילה כמעט ולא נראתה לעין תזכורת פומבית ללקיחת בני הערובה ולרצח הספורטאים הישראלים.
מידע נוסף על עבודת ההנצחה ניתן למצוא תחת לאחר האירוע ההיסטורי'.
מחברים: דומיניק אופלגר, אנה גרייטהנר, רוברט וולף
נותן החסות
פרויקט של מחוז פירסטנפלדברוק.