עבור אל מבט כולל

בני הערובה

הספורטאים הישראלים נהנו מהמשחקים האולימפיים במינכן, עד שב-5 בספטמבר נורו שניים מהם ותשעה נוספים נלקחו תחילה כבני ערובה ובהמשך נרצחו גם הם. מה הייתה משמעות ההשתתפות במשחקים האולימפיים בגרמניה עבור חברי המשלחת הישראלית? איך חלפו הימים עד ללקיחת בני הערובה? כיצד הגיבו הספורטאים הישראלים לכניסה הכפויה של הקבוצה הפלסטינית? מה היה המצב יוצא הדופן אליו נקלעו בני הערובה במהלך לקיחת בני הערובה עד למותם?

החלום האולימפי של 1972 במינכן

15 ספורטאים ישראלים הצליחו להעפיל למשחקים האולימפיים במינכן. הם התכוננו לתחרות יחד עם המאמנים שלהם. חברי הצוות הישראלי הגיעו ממדינות שונות וחלקם הגיעו לישראל רק כמה שנים או חודשים קודם לכן. חלקם קיבלו אזרחות ישראלית זמן קצר לפני המשחקים האולימפיים כדי שיוכלו להשתתף במשחקים האולימפיים – נקודת השיא של כל קריירה ספורטיבית.

ההחלטה להגיע לגרמניה אולי לא הייתה קלה לכל חברי המשלחת הישראלית. חלקם רק נמלטו מהנציונל-סוציאליסטים; רבים מקרוביהם לא שרדו את השואה.

חלק מהמשלחת הישראלית עם בני משפחה, זמן קצר לפני המראתה למינכן, אוגוסט 1972.

הגעת הספורטאים הישראלים למינכן

27 חברי המשלחת הישראלית נסעו למינכן ימים ספורים לפני תחילת המשחקים האולימפיים. בעבר אירעו התקפות רבות על מתקנים ישראליים ואזרחים ישראלים בחו"ל. עם זאת, לא ננקטו אמצעי בטיחות מיוחדים עבור הצוות הישראלי. רוב הספורטאים הישראלים התגוררו בדירות ברחוב קונולישטראסה 31 בכפר האולימפי; הספורטאיות שוכנו רחוק יותר. חברי משלחת רבים הביעו חשש בטיחותי, שכן חלק מהדירות היו בקומת הקרקע. חלק מהספורטאים חששו מהתקפות; עם זאת, הם הניחו כי רשויות הביטחון האחראיות נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים.

המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים

ב-26 באוגוסט 1972 נפתחו המשחקים האולימפיים העשרים במינכן בטקס. ספורטאים מ-121 מדינות - ולכן יותר מאי פעם - עברו לאצטדיון האולימפי החדש שנבנה. איש הספורט הנרי הרשקוביץ הוביל את 27 חברי המשלחת הישראלית תחת דגל כחול לבן של ישראל.

כניסת המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה

הייתי גאה מאוד שיהודים יכולים להניף את דגלם על אדמת גרמניה. [...] זו הוכחה שהנאצים לא הצליחו לשבור את הרוח היהודית, לשבור את הרוח הישראלית".

יום קודם לכן נערך טקס זיכרון לקורבנות היהודים של הנאציזם בשטח מחנה הריכוז לשעבר בדכאו. הרשקוביץ וספורטאים ישראלים רבים אחרים לקחו חלק. ימים ספורים לאחר מכן העיד הרשקוביץ כיצד קבוצה פלסטינית הרגה שניים מחבריו לקבוצה ולקחה תשעה בני ערובה נוספים.

התחרות הראשונה לספורטאים הישראלים

עם זאת, בתחילה, "המשחקים העליזים" החלו כמתוכנן. הספורטאים הישראלים לקחו חלק בתחומים שונים: מרים המשקולות דוד ברגר הודח במהירות מהתחרות. זאב פרידמן זכה במקום ה-12 בקטגוריית המשקל שלו. יוסף רומנו נאלץ לעזוב את התחרות בשלב מוקדם בשל פציעה כרונית בגיד. יעקב שפרינגר תמך בתחרות הרמת המשקולות כשופט. המתאבק אליעזר חלפין העפיל לשלב הבתים; עמיתו גד צברי תפס את המקום ה-12. מארק סלבין התכונן לתחרות ההיאבקות הראשונה שלו ב-5 בספטמבר בתמיכת המאמן משה ויינברג.

התחרות הראשונה לספורטאים הישראלים

עם זאת, בתחילה, "המשחקים העליזים" החלו כמתוכנן. הספורטאים הישראלים לקחו חלק בתחומים שונים: מרים המשקולות דוד ברגר הודח במהירות מהתחרות. זאב פרידמן זכה במקום ה-12 בקטגוריית המשקל שלו. יוסף רומנו נאלץ לעזוב את התחרות בשלב מוקדם בשל פציעה כרונית בגיד. יעקב שפרינגר תמך בתחרות הרמת המשקולות כשופט. המתאבק אליעזר חלפין העפיל לשלב הבתים; עמיתו גד צברי תפס את המקום ה-12. מארק סלבין התכונן לתחרות ההיאבקות הראשונה שלו ב-5 בספטמבר בתמיכת המאמן משה ויינברג.

תחרות דוד ברגר

יוסף גוטפרוינד השתתף במשחקים האולימפיים כשופט בהיאבקות. הנרי הרשקוביץ וזליג שטורץ' לקחו חלק בהצטיינות ספורטיבית, בתמיכת מאמנם קהת שור. האצנית אסתר שחמורוב, הצליחה להעפיל לחצי הגמר במשוכות, בעזרת מאמנה עמיצור שפירא. שאול לדני הגיע למקום ה-19 בריצת 50 ק"מ. הסייפים דן אלון ויהודה וינשטין העפילו כל אחד לסיבוב ה-16, כשהם נתמכים על ידי מאמנם, אנדריי שפיצר. השחיינית שלומית ניר השתתפה בשני מרחקים. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר השתתפו בתחרויות בקיל.

ערב לפני לקיחת בני הערובה

רוב הספורטאים הישראלים בילו את הערב שלפני ה-5 בספטמבר במרכז העיר מינכן. הם צפו במחזמר 'אנטבקה' בתיאטרון הגרמני והצטלמו עם השחקן הישראלי המפורסם, שמואל רודנסקי, בהפסקה.

זו הייתה התמונה האחרונה של המשלחת הישראלית יחד. מעט אחרי חצות חזרו הספורטאים לכפר האולימפי והלכו לישון. מאמן ההיאבקות, משה ויינברג, המשיך לפגוש כמה חברים וחזר לקונולישטראסה 31 רק בשעה 3 לפנות בוקר. זמן קצר לאחר מכן התעוררו המאמן והשופט הישראלי, ששהו בדירה 1, מרעשים.

בערב שלפני הפיגוע האולימפי מגיעים ספורטאי נבחרת ישראל להצגה "אנטבקה" עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי (ע"מ עם זקן מלא) בתיאטרון הגרמני. © צילום SZ

לקיחת בני הערובה בקונולישטראסה

הקבוצה הפלסטינית ניסתה להיכנס לדירה. שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד זיהה מיד את הסכנה וניסה לסגור את הדלת כדי לאפשר לחבריו לקבוצה להימלט. בשניות הספורות הללו הצליח מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי להימלט דרך אחד החלונות האחוריים. הפלסטינים השתלטו על גוטפרוינד ולקחו אותו ואת חמשת הספורטאים האחרים בדירה 1 לחדר שינה בקומה הראשונה.

אנשי "ספטמבר השחור" קשרו את הספורטאים והכריחו אותם להיכנס לדירה 3, שם ישנו המתאבק ומרימי המשקולות הישראלים. גם הם הוכנעו על ידי הפלסטינים ונלקחו לבני הערובה האחרים בדירה 1. בני הערובה החמושים בכבדות ירו בכל מי שהתנגד להוראותיהם או ניסה להתנגד. משה וינברג מת מיריות בני הערובה. יוסף רומנו נאבק בפציעותיו לפני שנכנע להן לעיני חבריו לקבוצה.

המצב בדירה

תשעת הספורטאים יוסף גוטפרוינד, קהת שור, עמיצור שפירא, יעקב שפרינגר, מרק סלבין, אנדריי שפיצר, אליעזר הלפין, זאב פרידמן ודוד ברגר היו נתונים לחסדי החטופים. הם ישבו בידיים וברגליים קשורות על שתי המיטות שהוצבו בחדר, ארבע על כל אחת ואחת ישבה קשורה לכיסא. הם נאלצו לסבול שעות בחדר השינה בקומה הראשונה, תחת פיקוחם של חברי הקבוצה החמושה, כשגופתו של חברם לקבוצה יוסף רומנו מוטלת לפניהם. בחוץ, מול קונולישטראסה 31, עיסא, מנהיג החטופים, ניהל משא ומתן עם צוות המשבר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הצליחו שר הפנים הפדרלי, הנס-דיטריך גנשר וולטר טרוגר, ראש הכפר האולימפי, להיכנס לחדר. גנשר שאל את הספורטאים הישראלים אם יסכימו לטוס עם החטופים לקהיר. הם הסכימו.

העברת בני הערובה ובני הערובה לפירסטנפלדברוק

חלפו עוד שעות. לאחר מכן קשרו הפלסטינים את תשעת הספורטאים זה לזה והובילו אותם בנקודת תת-מקלע אל מחוץ למקום הלינה לאוטובוס שהביא אותם למנחת המסוקים בכפר האולימפי. עכשיו היה לילה. הספורטאים, שחולקו לשתי קבוצות, התיישבו בשני המסוקים, ובכל אחד מהם היו ארבעה בני ערובה.

שמואל ללקין, ראש המשלחת הישראלית, שהצליח להימלט מהחטופים, עקב אחר הזירה מרחוק.

"חוסר האונים שלנו עורר בנו זיכרונות רעים [...] הישראלים היו חסרי הגנה לחלוטין, כמו שהטלאים הובילו לטבח".

מומחי הביטחון הישראלים צבי זמיר וויקטור כהן עמדו ליד ללקין.

"היה שקט מוות. שם עמדנו על אדמת גרמניה ונאלצנו לצפות בחוסר אונים כיצד יהודים באזיקים מובלים אל המסוקים. [...] פתאום שמעתי את שטראוס מציין בפני גנשר בגרמנית שברור שהם טעו לגבי מספר המחבלים. [...] המילים שלו הכו בי כמו מכת אגרוף. הבנתי שעד המראה הזה הם לא ידעו עם כמה מחבלים יש להם, למרות שהם היו בפנים ודיברו איתם. פתאום, תוך כדי הליכה למסוקים, הם הבינו שהם טעו לגבי המספר. זה כאב. שמתי לב שגם שטראוס בהלם. המוניטין של הגרמנים כמדייקים כל כך בכל דבר התערער קשות בגלל זה. הייתי בטוח שיש חמישה צלפים מוכנים לכל מחבל. הם גרמו לי להרגיש שיש להם תוכנית תפורה ושחשבו על הכל, ואז..."

בשעה 22:30 נחת המסוק בפירסטנפלדברוק, שם נערכו הכנות למבצע נגד חמישה תוקפים. למעשה, על הסיפון היו שמונה חוטפי בני ערובה.

בשדה התעופה

גוטפרוינד, שור, סלבין, שפיצר ושפירא ישבו בחלל הנוסעים של המסוק ממערב. הם נקשרו זה לזה והיו קורבנות חסרי ישע של המשך האירועים. שפרינגר, הלפין, פרידמן וברגר היו באותו מצב במרחק של כמעט 20 מטרים במסוק השני. היריות הראשונות נורו זמן קצר לאחר הנחיתה בפירסטנפלדברוק. צלפי המשטרה פתחו באש לעבר בני הערובה. הם השיבו באש וירו לעבר המגדל. הספורטאים הישראלים מתו מהכדורים הפלסטיניים – רק דוד ברגר שרד את פציעות הירי בהתחלה. הוא נשאר קשור לחברו לצוות המת במהלך האירועים שלאחר מכן ובסופו של דבר מת במסוק הבוער ממזרח מהרעלת עשן.

כל בני הערובה מתים

עם היריות האחרונות רצו מומחי הביטחון הישראלים צבי זמיר וויקטור כהן אל שני המסוקים שעל המסלול.
הם קיוו למצוא בני ערובה ששרדו. במקום זאת, הם ראו גופות חרוכות מכוסות בדם.

בתצלום משטרתי נראים חורי הקליעים במושב האחורי של המסוק

"ירדתי במדרגות ומיהרתי למסוק הראשון. בריכות דם התפשטו סביב המסוקים ומתחתיהם. הדלת הייתה פתוחה, והוצג בפניי המראה המחריד של חמישה בני ערובה דחוסים יחד בספסל האחורי. ראשו של כל אחד נח על כתפו של שכנו. לא הייתה שום תנועה, שום גניחות, שום נשימות מתנשפות, והדם, הדם נשפך מהמסוק והצטבר בשלוליות על האספלט. לא נראה היה צורך לגשת למסוק השני, זה שנשרף. היינו בהלם. מסביבנו השתררה דממה מוחלטת. גנשר ושטראוס יצאו מבנייני המשרדים ומיהרו לקראתנו. הם לחצו את ידינו ומלמלו כמה שבועות של נחמה".

הקולות החסרים

במשך יותר מ-20 שעות, הספורטאים הישראלים היו נתונים ללא הגנה לחסדיהם של חוטפי בני הערובה. הם היו עדים למותם של משה ויינברג ויוסף רומנו ונאלצו להמתין את המשא ומתן מפחד המוות. קשורים זה לזה ומאוימים באיומי אקדח, ישבו תשעת בני הערובה בשני המסוקים בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק. נשדדה מהם כל הזדמנות לפעולה והם מתו במטר של כדורים.

משה וינברג, יוסף רומנו, יוסף גוטפרוינד, קהת שור, אליצור שפירא, יעקב שפרינגר, מרק סלבין, אנדריי שפיצר, אליעזר הלפין, זאב פרידמן ודוד ברגר נהרגו. נרצח על ידי 'ספטמבר השחור'.

אנחנו יכולים רק לדמיין את פחד המוות הנורא, שתשעת בני הערובה נאלצו לסבול בשעות האחרונות של חייהם. קולותיהם חסרים. לכן חשוב עוד יותר לזכור את הרצח האכזרי שלהם בספטמבר 1972 ולשמר את זכרם של הספורטאים, הבעלים, האבות והבנים הישראלים בחיים. מי ייתן והם לא יישכחו לעולם.

מחברים: דומיניק אופלגר, אנה גרייטהנר, רוברט וולף