לקיחת בני הערובה והמבצע המשטרתי
בבוקר ה-5 בספטמבר התרחש בכפר האולימפי מצב של בני ערובה. בשעות הערב המאוחרות של אותו יום נכשל ניסיון המשטרה לשחרר את בני הערובה. מי היו בני הערובה ומה הם רצו להשיג? כיצד נלקחו בני הערובה? אילו תוכניות שקלה המשטרה במינכן? מדוע היה ניסיון לשחרר את בני הערובה בפירסטנפלדברוק ומה קרה שם?
הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים
הטבח באולימפיאדה התרחש על רקע מה שמכונה הסכסוך במזרח התיכון. ליבת הסכסוך במזרח התיכון היא תביעות מתחרות של ישראל וקבוצות פלסטיניות יריבות שונות על האזור על האדמה שבין ירדן לים.
בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה, בשנת 1948, הוקמה מדינת ישראל על שטח מנדט בריטי לשעבר כאתר עלייה לבני דת יהודית. האו"ם החליט על הפרדת האזור לאזורים ישראליים ופלסטיניים. מדינות ערב דחו את הקמת מדינת ישראל. במקום התפתחו עימותים חמושים רבים.
במהלך מה שמכונה "מלחמת ששת הימים" ב-1967 כבשה ישראל חלקים מהשטח הפלסטיני; רבים מתושבי המקום איבדו את בתיהם. כך, לא רק אנשים החיים באזור הפלסטיני מתוארים כפלסטינים, אלא גם אותם אנשים החיים במחנות פליטים ובגלות, כמו גם ילדיהם, המרגישים שייכים למדינה. הסכסוך במזרח התיכון לא נפתר עד היום.
פתח והקמת "ספטמבר השחור"
לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים נגד ישראל ביוני 1967, התפתח הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לשחקן פוליטי עצמאי במזרח התיכון תחת יאסר ערפאת.
הפת"ח, פלג באש"ף, נלחם כארגון גרילה פלסטיני נגד ישראל. "ספטמבר השחור" הייתה זרוע צבאית של פת"ח. המייסד היה סלאח ח'לף, הידוע גם בשם הקרב שלו, אבו איג'אד. חלף עמד איתן לצדו של ערפאת.
השם "ספטמבר השחור" התייחס למלחמה בין הארגונים הפלסטיניים לבין הכוחות המזוינים הירדניים בספטמבר 1970. קרבות אלה היוו נקודת מפנה בהיסטוריה הפלסטינית: אלפים רבים של פלסטינים נהרגו במלחמה זו.
"ספטמבר השחור" ואולימפיאדת 1972
חברי "ספטמבר השחור" ביצעו פיגועים נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית, נגד מתקנים ישראליים ונגד פוליטיקאים מצפון אפריקה וממדינות ערב השונות. מטרתם המוצהרת הייתה להפנות את תשומת הלב לגורל הפלסטינים באמצעות הפיגועים וליצור פרסום תקשורתי עולמי. מערב אירופה במיוחד הפכה לבמה לפעילות המזוינת של "ספטמבר השחור". רמת ההנהגה של הארגון הורכבה מהמעגל הפנימי הנאמן של אבו איג'אד. הבכיר שבהם היה מוחמד דאוד עודה, הידוע גם בכינויו אבו דאוד. הוא היה הראש האסטרטגי מאחורי לקיחת בני הערובה במינכן. מאוחר יותר הסביר אבו איג'אד את הבחירה במשחקים האולימפיים במינכן כבמה ללקיחת בני הערובה בכך שהוועד האולימפי הבינלאומי דחה נבחרת פלסטינית עצמאית במשחקים האולימפיים.
"בתחילת 1972 שלח אש"ף מכתב רשמי לוועד האולימפי בבקשה לאפשר לנבחרת פלסטינית להשתתף במשחקים האולימפיים. מכיוון שמכתב זה לא נענה, הגיע מכתב נוסף. אבל שוב לא היתה תשובה - רק שתיקה בוז. כנראה שלא היינו קיימים במוסד המכובד הזה שמתיימר להיות א-פוליטי. אולי אפילו לא הרשו לנו להתקיים בשבילם".
תכנון הטבח האולימפי
באביב 1972 התקיימו כמה פגישות בביירות שבהן קרא אבו איג'אד לפעולה במינכן. מטרתו העיקרית הייתה לכפות את שחרורם של "לוחמי חופש פלסטינים" מבתי הכלא בישראל ולהביא לידיעת העולם את גורל הפלסטינים. למרות שחלק מפקידי אש"ף דחו נקיטת פעולה במהלך המשחקים האולימפיים, מנהיגי "ספטמבר השחור" דבקו בתוכנית לקיחת בני הערובה במינכן. מוחמד מוסאלחה הוזכר כמנהיג הקבוצה, וכינה את עצמו "עיסא" במהלך לקיחת בני הערובה, סגנו היה יוסוף נזאל, שהשתמש בשמות הכיסוי 'צ'ה גווארה' ו'טוני'. עיסא וטוני כבר התגוררו במינכן חודשים לפני לקיחת בני הערובה. שישה חברי קבוצה נוספים ממדינות שונות הגיעו רק זמן קצר לפני הטבח. ששת הצעירים עברו בעבר אימונים צבאיים קצרים ורק במינכן נודע להם על התוכנית לקחת את הספורטאים הישראלים כבני ערובה.
ההכנות
ופגישה במינכן
בתחילת קיץ 1972 סיירו עיסא וטוני, שני מנהיגי הקבוצה הפלסטינית, באתר האולימפי. הם ראו כיצד נבנה הכפר האולימפי, שיננו את המתקן וחיפשו פרצי אבטחה אפשריים באתר.
עוזרים שונים תמכו בקבוצה בחודשים הבאים במידע, לוגיסטיקה ונשק. בעוד הספורטאים הישראלים בילו את ערב ה-4 בספטמבר בתיאטרון במרכז העיר מינכן, נפגשו לראשונה שמונת חברי "ספטמבר השחור" שיבצעו את הטבח למחרת.
תחילת לקיחת בני הערובה
ב-5 בספטמבר, מעט אחרי השעה 4:00 לפנות בוקר, טיפסו שמונת הגברים על גדר רשת תיל בגובה שני מטרים שהקיפה את הכפר האולימפי והגיעו למגורי הספורטאים הישראלים בקונולישטראסה 31. הם נשאו תיקי ספורט שהכילו תתי מקלע ורימוני יד.
הם נכנסו לבניין בן שתי הקומות דרך דלת חיצונית לא נעולה ופרצו לדירה בזה אחר זה כשבזה כלי נשק מוכנים לירי.
השופט יוסף גוטפרוינד דחף את עצמו אל הדלת ואיפשר לחברו לקבוצה, טוביה סוקולסק, לברוח. גם הספורטאים הישראלים דן אלון, גד צברי, יהודה וינשטין, הנרי הרשקוביץ, זליג שטורך ושאול לדני הצליחו להימלט.
חברי הקבוצה פתחו באש לעבר משה וינברג ויוסף רומנו, שסירבו למלא אחר הוראות החטופים. ויינברג נפטר מיד; מאוחר יותר מת רומנו מפצעיו.
החטופים תפסו את יוסף גוטפרוינד, קהת שור, אליצור שפירא, יעקב שפרינגר, מרק סלבין, אנדריי שפיצר, אליעזר הלפין, זאב פרידמן ודוד ברגר.
שירות הביטחון לא הבחין בתחילה כי הקבוצה פרצה את דרכה לקונולישטראסה 31. היריות דווחו למשטרה זמן קצר לפני השעה 5:00 בבוקר.
יחסו היהיר של המשטר הצבאי הישראלי וסירובו להיענות לדרישותינו לא יפתו אותנו לזנוח את גישתנו האנושית ולהמשיך במאמצינו למצוא דרך להציל את השבויים הישראלים בתנאים הבאים: 1. הרפובליקה הפדרלית של גרמניה צריכה להצהיר על נכונותה לקחת את השבויים הישראלים לכל מקום, אשר נקבע על ידי כוחותינו המהפכניים בכפר האולימפי. 2. הרפובליקה הפדרלית של גרמניה תצייד את כוחותינו המזוינים בשלושה מטוסים, שעליהם יובאו האסירים הישראלים, יחד עם כוחותינו המזוינים, בשלוש קבוצות עוקבות למקום שייקבע. כל קבוצה תעזוב את מינכן ברגע שהקבוצה הקודמת תגיע ליעדה. 3. כל ניסיון להפריע ל'מבצע' שלנו יסתיים בחיסול כל האסירים הישראלים, והרפובליקה הפדרלית תישא באחריות לכך. 4. האולטימטום הזה יפוג בעוד שלוש שעות. מכאן ואילך, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה תישא באחריות מלאה לכל ההשלכות.
דרישות החטופים
לפנות בוקר השליך עיסא, מנהיג הקבוצה, הצהרה מודפסת מהחלון. במכתב דרשו חוטפי בני הערובה את שחרורם של 326 פלסטינים הכלואים בישראל וכן את שחרורו של קוזו אוקמוטו, איש הצבא האדום היפני, שהיה כלוא גם הוא בישראל, ואת שחרורה של אולריקה מיינהוף, שישבה בכלא הגרמני כחברה בחיל האוויר המלכותי.
זה היה אמור להתקיים עד 9 בבוקר. בנוסף, דרשה הקבוצה להיות מוטסת למדינה ערבית יחד עם בני הערובה הישראלים. חילופי בני הערובה היו אמורים להתקיים שם. במקרה שהדרישות לא ייענו, איימו חוטפי בני הערובה להרוג את בני הערובה.
ההודעות בשפה האנגלית של "ספטמבר השחור" עם תרגום לגרמנית והרשימה המלאה של 328 העצורים שהקומנדו רצה לשחרר. מקור: ארכיון המדינה של מינכן, משרד התובע הציבורי של מינכן, 37430/7
משא ומתן ראשוני
בשעה 5:40 בבוקר הגיע נשיא משטרת מינכן, מנפרד שרייבר, לכפר האולימפי והקים במקום מרכז מבצעים. שר הפנים הגרמני הנס-דיטריך גנשר ושר הפנים הבווארי ברונו מרק הופיעו זמן קצר לאחר מכן באתר האולימפי ויצרו את גרעין צוות המשבר יחד עם שרייבר. הממשלה הפדרלית הגרמנית תחת הקנצלר וילי ברנדט הסמיכה את צוות המשבר לעשות כל הדרוש כדי להציל את בני הערובה.
בתחילה, היו תוכניות שונות להסתער על קונולישטראסה 31 עם כוחות. שיקול נוסף היה להרדים את חוטפי בני הערובה ואיתם גם את הספורטאים היהודים באמצעות גז רעיל – רעיון מקאברי ככל שנשכח בהיסטוריה. התוכנית נזנחה בשל שיקולי בטיחות.
צוות המשבר ניהל שיחות עם ממשלת ישראל ויצר קשר עם מדינות ערב השונות, בתקווה שיצליחו לשכנע את החטופים לוותר על תוכניתם. הנס-דיטריך גנשר דיווח באופן קבוע לממשלה הפדרלית הגרמנית על השתלשלות האירועים במינכן.
צוות המשבר ניסה להרוויח זמן ולנהל משא ומתן על אולטימטומים חדשים עם בני הערובה כדי לעמוד בדרישות שוב ושוב. הצעת צוות המשבר לקחת פוליטיקאי גרמני בכיר כבן ערובה מחליף תמורת הספורטאים הישראלים נדחתה על ידי חברי הקבוצה.
תגובת ישראל
ממשלת ישראל הודיעה באמצעות שגרירה בגרמניה, אלישיב בן חורין, בשעה 11:15 כי שחרור אסירים אינו בא בחשבון. לא יסחטו אותם. ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, דבקה בהחלטה זו לאורך כל מהלך לקיחת בני הערובה.
השגריר בן חורין הדגיש כי לישראל יש אמון בהחלטות שלטונות גרמניה להציל את בני הערובה ודרש להשעות את תחרויות הספורט עד לסיום לקיחת בני הערובה.
המצב בכפר האולימפי
במהלך היום התאספו בכפר האולימפי עוד ועוד אנשים. משטרת מינכן העריכה כי כ-70,000 צופים דחפו את דרכם לאתר. בנוסף, היו אלפי כתבים, צוותי טלוויזיה וצלמים עם עדשות טלפוטו. שדרנים מרחבי העולם דיווחו בשידור חי על לקיחת בני הערובה וגם צילמו את הכנות המשטרה. איש לא חשב שגם לחוטפי בני הערובה הייתה טלוויזיה בדירה.
שינוי בתוכנית החטופים ודיונים עם בני הערובה
זמן קצר לפני האולטימטום, שהוזז כעת לשעה 17:00, דרש מנהיג הקבוצה עיסא להטיס את הקבוצה ובני הערובה לקהיר, כדי להמשיך במשא ומתן לשחרור האסירים משם. עם זאת, תחילה צוות המשבר רצה לקבל מושג על מצב בריאותם של בני הערובה ולהרגיע את עצמם שהם מסכימים לטיסה, כפי שטענו בני הערובה. עיסא הרשה לגוטפרוינד, שפיצר ושור המאופקים להיובל בזה אחר זה לחלון בקומה הראשונה ודרש מהם לדבר. שלושת בני הערובה אישרו כי ברצונם להיות מוטסים לקהיר.
עיסא התיר אז לשר הפנים הפדרלי גנשר ולראש הכפר האולימפי וולטר טרוגר להיכנס לבית כדי לדבר עם בני הערובה. הם מצאו את הספורטאים יושבים צמודים זה לזה וקשורים באחד מחדרי השינה. חמישה בני ערובה עם תת-מקלעים צפו בהם, ולכן צוות המשבר הניח קבוצה של חמישה אנשים מכאן ואילך. גופתו של יוסף רומנו שכבה מתחת לסדין. הצוות הרפואי הצליח קודם לכן לחלץ את גופתו של משה וינברג. מתוך חשש ברור לחייהם, חזרו בני הערובה על כך שהסכימו להיות מוטסים לקהיר.
התלבטויות
בין צוות המשבר
גנשר וטרוגר עזבו את הבניין ושוחחו עם נשיא המשטרה מנפרד שרייבר על המשך הדרך. הם הסכימו כי לא ניתן להיענות לדרישת חוטפי בני הערובה. כמדינה ריבונית, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לא יכלה לסבול שחוטפי בני הערובה יוכלו לקחת אורחים זרים לטריטוריה זרה. יתר על כן, אף אחת ממדינות ערב לא נענתה למאמציו הדיפלומטיים של קנצלר גרמניה וילי ברנדט. הם לא רצו להיות מעורבים בסיטואציה. צוות המשבר דן באינטנסיביות באפשרויות השונות לשחרור בני הערובה בכוח.
האחראים לא רצו לסכן את חיי השוטרים על ידי הסתערות על הדירה מבלי להיות בטוחים שיוכלו לשחרר כך את בני הערובה. האחראים החליטו מנקודה זו להעמיד פנים בפני חוטפי בני הערובה שהם יוטסו עם הספורטאים הישראלים – רק כך הצליחו להאריך את האולטימטום עד השעה 19:00. הכוחות היו אמורים להכניע את חוטפי בני הערובה במרתף הכפר האולימפי בדרך מהלינה במינכן אל המטוס, שהיה מוכן לכאורה לטיסה - שדה התעופה לנוסעים ברים ושדה התעופה הצבאי בפירסטנפלדברוק היו בבדיקה.
טיעונים להתערבות
ב Fürstenfeldbruck
המנהיג המאוחר יותר של הצוות בפירסטנפלדברוק, גיאורג וולף, דיבר עם צוות המשבר בעד שחרור בני הערובה בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק: מיקום זה היה מושך מכיוון שהמשטרה יכלה להגיע לשם לפני חוטפי בני הערובה ולהכין את המבצע. יתר על כן, זה היה שדה תעופה צבאי שניתן היה לפנות בקלות ושבו לא יכלו להיכנס גורמים חיצוניים שיהיו בסיכון מקרב יריות. להערכתו של וולף, היו באתר גם אפשרויות כיסוי מתאימות ועמדות טובות לצלפי המשטרה. התוכנית צפתה כי חוטפי בני הערובה ובני הערובה יובאו לפירסטנפלדברוק במסוקים וינחתו במרחק מהמטוס כדי לספק הזדמנות להתערב במהלך ההעברה. עם זאת, המבצע בפירסטנפלדברוק נועד רק להוות חלופה למבצע בכפר האולימפי, שכן הוא סיכן את טייסי המסוקים כמו גם את בני הערובה.
הכנת המבצע בפירסטנפלדברוק
משעה 18:00 התכוננו וולף וקציניו למבצע אפשרי בפירסטנפלדברוק. מכיוון שהתערבות בפירסטנפלדברוק נשקלה רק כאפשרות אחרונה לשחרור בני הערובה, תוכננו רק חמישה צלפים משטרתיים. הם הפגינו ביצועים טובים בתרגילי ירי בעבר, אך הם לא הוכשרו במיוחד למבצע כזה. יחד עם הכוחות המזוינים הגרמניים, וולף וקציניו קבעו את מקום הנחיתה של המסוקים באופן כזה שחוטפי בני הערובה יצטרכו ללכת מרחק של 100 מטרים כדי להגיע למטוס המוכן לכאורה לטיסה.
זה אמור לספק לצלפי המשטרה הזדמנות לירות בחוטפי בני הערובה בדרך למטוס. חמשת הצלפים הוצבו במקומות שונים בשדה התעופה: שלושה על גג המגדל, אחד מצפון למסוק מאחורי מה שמכונה גן האיתות, מלבן קטן מוקף חומה ומלבן אחרון מאחורי רכב המשטרה בשדה התעופה. הם היו מצוידים ברובי אש מהירים עם כוונות טלסקופיות. שלא כמו במינכן, מכשירי קשר לא היו זמינים, כך שמובילי המבצע יכלו לתקשר רק עם הצלפים במגדל, אך לא עם שני הצלפים בשדה התעופה.
"מאחורי החיפוי שסיפק המעקה של רציף המגדל, הוצב תותחן 3, שהיה אמור להיתמך על ידי משקיף, עם שדה אש ממזרח, תותחן 4 עם שדה אש מצפון-מזרח, ותותחן 5 בפינה הצפונית-מזרחית של האסדה עם שדה אש ממזרח אך אפשרות לירות גם בכיוון צפון. תותחן 1 הוקצה לתפקידו עם תצפיתן מאחורי כבאית שהוצבה למטרה זו באופן לא בולט על שטח הדשא שמעבר למסלול ההמראה צפונית-מזרחית למגדל במפלס גן המיתוג, עם שדה אש לכל הכיוונים. תותחן 2 הוצב מאחורי מעטפת הבטון של גן המיתוג עם שדה אש לכיוון דרום-מזרח".
תוכנית הפעולה לפירסטנפלדברוק
תוכניתו של וולף צפתה לירות בכמה שיותר בני ערובה לפני שיוכלו להגיע למטוס. כראש המבצע הוא היה עם שלושת הצלפים על המגדל שהיו אמורים לפתוח באש תחת פיקודו. מכיוון שלא היה קשר קשר לשני הצלפים בשדה התעופה, הם התערבו רק לאחר שנורו היריות הראשונות מהמגדל. שדה הירי הואר במגדלי אור, שנועדו להגביר את ודאות המטרה עבור הצלפים וגם לסנוור את חוטפי בני הערובה. שוטרים, שהיו מחופשים לאנשי טיסה, היו אמורים להמתין במטוס. עם זאת, הם היו מצוידים רק בצורה גרועה עם כמעט שום הגנה בתוך המטוס: כיתת מתאבדים. קבוצה של מאה שוטרים בכוננות הוזמנה גם היא לשדה התעופה כתגבורת.
לפני הגעת החטופים ובני הערובה, היה צורך לכבות את כל התאורה בשדה התעופה, למעט מגדלי התאורה, כך שלא ניתן היה לראות את צלפי המשטרה. לאחר שעשו את ההכנות בפירסטנפלדברוק, טסו וולף והצלפים חזרה לכפר האולימפי: כל הצלפים המדויקים במשטרה היו אמורים להיות מוכנים למבצע המרתף המתוכנן.
מומחי ביטחון ישראלים מגיעים לכפר האולימפי
בינתיים במינכן נמשך המשא ומתן עם חוטפי בני הערובה. לכפר האולימפי הגיעו גם שני מומחי ביטחון מישראל: צבי זמיר מהשירות החשאי הזר וויקטור כהן, סוכן השירות החשאי הישראלי. צוות המשבר דחה את הכללת שני המומחים הישראלים בהכנות לשחרור בני הערובה.
"הנוכחות שלי הרגיזה אותם [...] לא היה להם נוח שבאתי בכלל. ההתנגדות שלהם הייתה כל כך חזקה שהם ממש ניסו להרחיק אותנו מהכפר האולימפי ולא היו מוכנים לדבר איתנו. [...] אני זוכר עד היום את תשובתו של מפכ"ל המשטרה [...] זה עדיין מצלצל לי באוזניים. הוא אמר, 'הנה מה שאנחנו הולכים לעשות: ניקח אותם לשדה התעופה, ושם הכל מוכן לשחרור בני הערובה'. כפי שהבנתי אותו, כבר הייתה להם תוכנית שלמה. חשבתי שקורה נס. יש להם תוכנית. הם עושים הכנות. יש להם צלפים. יוקרתה של גרמניה המערבית קדמה להם. אחרי הכל, זו לא הייתה מדינה מתפתחת. אזרנו אומץ".
כישלון התוכנית לשחרור בני הערובה בכפר האולימפי
במקביל להכנות בפירסטנפלדברוק, החל גם המבצע המתוכנן במרתף הכפר האולימפי. מחוץ לכפר נחתו שני מסוקים, שנועדו לקחת את בני הערובה ובני הערובה לשדה התעופה בפירסטנפלדברוק. התוכנית הייתה שהקבוצה עם בני הערובה תעבור דרך מרתף הכפר האולימפי כדי להגיע למסוקים. שוטרים חמושים בכבדות הוצבו בנקודות מתאימות במרתף כדי לשחרר את בני הערובה שבדרך.
בסביבות השעה 20:30 דרש עיסא לערוך ניסוי כדי לבדוק את הנתיב מקונולישטראסה 31 למסוקים. הוא החל לחשוד בכך ובעקבות זאת דרש שהנסיעה ממינכן לפירסטנפלדברוק תיעשה באוטובוס. האחראים במינכן לא רצו להיענות לדרישה זו, מכיוון שלא ניתן היה להבטיח את המסע כולו. צוות המשבר וחוטפי בני הערובה הסכימו לבסוף לקחת את הקבוצה למסוקים באוטובוס. התוכנית לשחרר את בני הערובה במרתף הכפר האולימפי נכשלה אפוא.
האולטימטום הסופי
המסוקים נועדו להביא את חוטפי בני הערובה ובני הערובה למטוס הממתין בפירסטנפלדברוק. חברי צוות המשבר ניסו בפעם האחרונה לנצח זמן מה. לדבריהם, עדיין אין מטוס זמין לטיסה לקהיר. זה איפשר להם להאריך את האולטימטום עד 21:00, אבל הארכה זו שוב עברה. בשעה 21:36 היה מטוס לופטהנזה מוכן בשדה התעופה פירסטנפלדברוק. וולף טס חזרה לפירסטנפלדברוק עם חמשת הצלפים המשטרתיים שלו בשעה 21:43.
העברת בני הערובה ובני הערובה לפירסטנפלדברוק
בשעה 22:06 הובילו בני הערובה החמושים בכבדות את בני הערובה הקשורים לאוטובוס שסופק, שייקח אותם למסוקים. לאחר בדיקה מהירה של שני המסוקים, דרש עיסא מהספורטאים לשבת בפנים. ארבעה חוטפי בני ערובה ישבו עם כל קבוצת בני ערובה.
"חוסר האונים שלנו עורר בנו זיכרונות רעים [...] הישראלים היו חסרי הגנה לחלוטין, כמו שהטלאים הובילו לטבח".
רק כשהגיעו למסוקים הצליח נשיא המשטרה שרייבר לקבוע את מספרם המדויק של בני הערובה. עד אז הם הניחו שמדובר בחמש; למעשה זה היה שמונה גברים. עם זאת, שרייבר לא העביר מידע זה לפירסטנפלדברוק. הוא הניח שלראש המבצעים שם כבר יש את המידע הזה.
ביטול הפעולה במטוס
המסוק הראשון שנחת בפירסטנפלדברוק הכיל את חברי צוות המשבר ויועציו ואת שני מומחי הביטחון הישראלים. זמן קצר לאחר מכן ראה וולף מהמגדל כי שוטרים מחופשים לאנשי צוות אוויר עזבו את מטוס לופטהנזה. השוטרים נטשו את פעולתם בשל היעדר אמצעי בטיחות. וולף כבר לא יכול היה להתאים את התוכנית: שני המסוקים עם בני הערובה ובני הערובה כבר תקפו את פירסטנפלדברוק.
המסוקים נוחתים בפירסטנפלדברוק
ארבעת הטייסים ירדו ראשונים. כפי שנדון קודם לכן עם ראש המבצע, הם דחפו את דלתות חללי הנוסעים שבהם ישבו בני הערובה ובני הערובה. תוכנית המבצע התכוונה שהטייסים יפנו לכיוון צפון, כדי לא להיתקל באש. אבל שני בני הערובה החמושים כבר ירדו ומנעו מהם לצאת.
במקביל, ראש המבצע וולף שכב על גג המגדל. בשלב זה, הוא עדיין לא ידע כמה בני ערובה היו בפועל. יתר על כן, הלהבים הסיבוביים של המסוקים הטילו צללים גדולים שבהם יכלו בני הערובה להסתתר. פרט חשוב זה לא נלקח בחשבון כאשר המבצע תוכנן באור יום. המצב הראשוני לשחרור מוצלח של בני הערובה לא יכול היה להיות גרוע יותר.
לאחר הנחיתה
בעוד שניים מחוטפי בני הערובה איימו על הטייסים ברובים, עשה המנהיג, עיסא, את דרכו למטוס מיד לאחר הנחיתה, כדי לבדוק אותו. טוני, המנהיג השני, עקב אחריו מרחוק. וולף קיבל את ההחלטה לשחרר תחילה את ארבעת הטייסים מהמצב המסוכן. אז שני צלפים משטרתיים התמקמו על המעקה הצפוני של המגדל והציתו את שני בני הערובה שאיימו על הטייסים על הכוונת שלהם. רק לאחר היריות שלהם היה הצלף השלישי על המגדל לפתוח באש על עיסא וטוני. עם זאת, פיקוד הפתיחה באש התעכב מכיוון שהטייסים היו באמצע שדה האש. בינתיים הגיעו שני המנהיגים למטוס. כשראו שאין כוח אדם על הסיפון, זיהו את המלכודת ומיד רצו חזרה למסוקים.
היריות הראשונות
רק כאשר עיסא וטוני כמעט הגיעו למסוק מזרחה, נורו היריות של צלפי המשטרה, כמעט בו זמנית, לעבר שני בני הערובה שאיימו על הטייסים. שניהם נפלו ארצה ללא כל סיכוי לירות בנשקם. הטייסים ניסו להגיע למקום מבטחים. אחד מהם נמלט אל מאחורי הקירות הנמוכים של גן האיתות, שם פגש את צלף המשטרה שהוצב שם. הצלף השלישי במגדל כבר היה על הכוונת של עיסא וטוני וחיכה לירייה הראשונה. עם זאת, בכל הנוגע לפתיחה באש הוא כבר לא יכול היה לפגוע בשניים מעמדתו.
שני הצלפים במגדל, שכבר ירו לעבר חוטפי בני הערובה, התמקמו מחדש וכעת כיוונו לעיסא ולטוני. למרות שעיסא נפגע ברגלו, הוא הצליח להסתתר יחד עם טוני בצל הלהב הסיבובי ממזרח למסוק ומשם לירות לעבר חלקו העליון של המגדל. שני הצלפים שהוצבו בשדה התעופה בקושי יכלו להשתתף בחילופי האש בשל עמדותיהם ממזרח ומצפון למסוקים. אחד מחוטפי בני הערובה שכב מאחורי גב המסוק מערבה כשהחל הירי ופעל ללא רוח חיים עד למעצרו.
מותו של השוטר אנטון פליגרבאואר
בשעות שלאחר מכן נורו יריות שוב ושוב. נשיא המשטרה שרייבר הורה לאנטון פליגרבאואר ולשני עמיתים נוספים לתמוך בצלפים בשדה התעופה. כשאנטון פליגרבאואר עזב את בניין המגדל, הוא נפגע מירייה של לוקח בני ערובה. הוא מת במקום.
וולף לא ראה בשחרור בני הערובה שייתכן שעדיין חיים כסביר בשל הסיכון לחיי השוטרים. הוא החליט לנסות התקפה נוספת כשהטנק שביקש מהכפר האולימפי הגיע. אבל זו ניתנה הוראה להגיע לפירסטנפלדברוק רק עשר דקות לאחר שנלקחו היריות הראשונות. צופים הגיעו למקום האירוע בהמוניהם והפריעו לתנועה.
מומחה הביטחון הישראלי כהן לקח בינתיים מגפון ופנה לחברי "ספטמבר השחור" בערבית: "מסרו את עצמכם, הצילו את חייכם". התגובה הייתה מטר של כדורים.
הדיווח הכוזב
מעט אחרי השעה 23:00 פשטה השמועה בקרב הצופים שהתאספו מול שערי שדה התעופה כי כל בני הערובה שוחררו. הידיעה התפשטה לכפר האולימפי במינכן. מקורו של דיווח כוזב זה אינו ידוע עד היום. סוכנות הידיעות הבינלאומית רויטרס שלחה בשעה 23:31 דיווח דחוף בלעדי ובו נכתב: "כל בני הערובה הישראלים שוחררו". סוכנות הידיעות הגרמנית (dpa) אימצה את הדיווח.
בסביבות חצות שלח הקנצלר הפדרלי וילי ברנדט את הדובר שלו, קונרד אהלרס, אל העיתונאים הממתינים. אהלרס הצהיר בפני רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC כי הוא שמח מאוד שהמבצע המשטרתי, ככל הידוע באותה תקופה, הצליח. החדשות הטובות לכאורה התפשטו ברחבי העולם כמו אש בשדה קוצים והגיעו לאוזניהם של קרובי המשפחה של בני הערובה. זה היה לגמרי ללא הצדקה.
DPA 311 1d ערבית
שלושה מחבלים נורו למוות
מינכן, 5 בספטמבר 72 - לפי המשטרה, שלושה מהמחבלים הערבים נורו למוות בירי בשדה התעופה פירסטנפלדברוק. אחד מהם התאבד. מחבל נוסף הצליח להימלט. לדבריהם, כל בני הערובה בחיים.
DPA 311 JS/MW 05.sep 72 2357
הסוף
שישה טנקים ממינכן הגיעו רק בסביבות השעה 23:50. הם נועדו לחלץ את הפצועים ולספק הגנה לצוות משטרתי להתקרב למסוקים. יריות נורו לעבר וולף משני המסוקים בעת שנסע לעברם בטנק. אחד מבני הערובה השליך גם רימון יד לתוך המסוק ממזרח וניסה להימלט לכיוון גן האיתות. הוא נורה על ידי צלף המשטרה שהוצב במקום. הרימון התפוצץ והעלה באש את המסוק. דוד ברגר מת מהרעלת עשן במסוק. שמונת בני הערובה האחרים כבר נורו על ידי בני הערובה קודם לכן: יוסף גוטפרוינד, קהת שור, מרק סלבין, אנדריי שפיצר ועמית שפירא נהרגו במסוק ממערב; יעקב שפרינגר, אליעזר הלפין, זאב פרידמן ודוד ברגר במזרח.
טנקים נוספים נכנסו לשדה התעופה. השוטרים שהגיעו למקום לא הבינו את המצב הלא ברור וירו לעבר הצלף וטייס המסוק בגן האיתות, שעל פי החשד היו בני ערובה - שניהם נפצעו. חמישה בני ערובה, בהם שני המנהיגים עיסא וטוני, נורו בינתיים על ידי המשטרה. שלושה חוטפי בני ערובה שרדו את חילופי האש. הם פעלו ללא רוח חיים ונעצרו על ידי המשטרה.
בקושי 90 דקות חלפו מאז נחתו המסוקים בפירסטנפלדברוק. המבצע נכשל: לא ניתן היה להציל אף אחד מבני הערובה.
האמת הנוראה
בשעה 3:17 לפנות בוקר פרסמה סוכנות הידיעות רויטרס את הדו"ח הדחוף המתוקן: "כל בני הערובה הישראלים שנתפסו על ידי לוחמי הגרילה הערבים שנפלו בשבי מתים".
הכתב האמריקני ג'ים מקיי שלח את החדשות הקשות ברחבי העולם בשעה 3:24 לפנות בוקר.
מחברים: דומיניק אופלגר, אנה גרייטהנר, רוברט וולף
בחסות
פרויקט של מחוז פירסטנפלדברוק.