הפוסט-היסטוריה
הטבח באולימפיאדה של 1972 חתך עמוק. מה קרה בימים הראשונים לאחר הניסיון הכושל לשחרר את בני הערובה ואת מותם? אילו השפעות היו לאירועים אלה על גרמניה וישראל? אילו תפקידים מילאו אלה שנשארו בעיבוד האירועים? כיצד נזכרו רצח הספורטאים הישראלים ומותו של אנטון פליגרבאואר במינכן ובפירסטנפלדברוק מאז?
בוקר ה-6 בספטמבר 1972
בבוקר ה-6 בספטמבר התרחש מחזה נורא בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק. קצינים ממשמר הגבול הפדרלי (BGS) אבטחו את מקום האירוע סביב המסוקים והגופות.
בינתיים התאספו בכפר האולימפי עיתונאים מרחבי העולם. במסיבת העיתונאים לא לקחו מקבלי ההחלטות הפדרליים הגרמנים אחריות על האירועים בפירסטנפלדברוק. במקום זאת, היא מתחה ביקורת על ממשלת ישראל ועל פוליטיקאים ממדינות ערביות שונות: ממשלת ישראל סיכנה את בני הערובה בכך שדחתה את דרישות חוטפי בני הערובה לשחרר את הפלסטינים הכלואים.
מצרים ושאר מדינות ערב לא עשו די במאמציהן לתמוך בממשלת גרמניה הפדרלית במאמציהן לפתור את המשבר. נשיא משטרת מינכן, מנפרד שרייבר, טען כי ניתן לייחס את מותם של בני הערובה לטעויות מצד המשטרה.
בהודעת המשטרה על המבצע נכתב: 'החלטת מדינת ישראל שלא להיכנע לדרישות המחבלים הייתה גזר דין מוות לבני הערובה'.
אבל לאומי בישראל
בבוקר ה-7 בספטמבר הקריא דובר את שמות הספורטאים שנרצחו בקול הישראלי. ארונו של מרים המשקולות דיוויד ברגר הוטס לארה"ב לפנות בוקר. נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שלח מטוס מחיל האוויר כדי להעביר את ההרוג למקום הולדתו באוהיו.
מאוחר יותר נחת בתל אביב מטוס ועליו ארונות הקבורה, הספורטאים ששרדו וחברי המשלחת. ישראל הוציאה את כל המשלחת שלה מהמשחקים האולימפיים. לאחר טקס צבאי בשדה התעופה בתל אביב הובאו ההרוגים למנוחות. נציגים מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה, כולל ראש עיריית מינכן לשעבר הנס-יוכן פוגל, השתתפו בטקס ההלוויה.
טקס הלוויה בישראל
ממשלת ישראל הכריזה על ה-7 בספטמבר כיום אבל ממלכתי. עסקים ורשויות נותרו סגורים. הדגלים הונפו בחצי התורן. עשרות שנים לאחר מכן סיכם ההיסטוריון והעיתונאי אהרון ג' קליין במילים את היקף מותם האלים של אחד-עשר הספורטאים היהודים על אדמת גרמניה.
"הטבח במינכן האפיל על כל מה שחוותה האומה הצעירה עד כה. הוא ייצג קו תיחום שחילק את ההיסטוריה הקרובה לתקופה שלפני ואחרי מינכן. עוד קודם לכן עברו על ישראל שעות קשות, אבל מינכן פגעה בעצב וקטעה את רקמת הצלקת המגנה יחד עם הסינוס. שוב הובלו יהודים לטבח על אדמת גרמניה. תמונות של טובי ספורטאי ישראל, כבולים, ללא יכולת להדוף את המוות הקרב, פצעו פצע קשה בנפש האומה. תחושה של חוסר אונים התפשטה. רק עשרים ושבע שנים חלפו מאז נדחסו שישה מיליון יהודים למחנות ונרצחו. עכשיו פצעי השואה נפתחו מחדש ומדממים".
קבורתו של אנטון פליגרבאואר
ב-8 בספטמבר הקימה עיריית מינכן קבר כבוד בבית הקברות של יער מינכן לשוטר אנטון פליגרבאואר, שנורה למוות במהלך המבצע בפירסטנפלדברוק. ראש העיר גאורג קרונאוויטר כבר ביקר את אשתו לתנחומים ביום שאחרי הלילה הקטלני. עמיתיו של פליגרבאואר קראו לתרומות עבור משפחתו. בקבורה השתתפו כמה מאות שוטרים ונציגים רשמיים מגרמניה ומישראל. השר הנשיא גוסטב היינמן והקנצלר וילי ברנדט הניחו זרים על הקבר. נציג ישראל הודה על תרומתו של פליגרבאואר והכריז כי פליגרבאואר יירשם בספר הזיכרון של משטרת ישראל.
וידאו © ARD-aktuell 1972 | טגשאו, 8.9.1972
הערכה רשמית של המבצע המשטרתי
עד מהרה התפתח דיון על המבצע המשטרתי בפירסטנפלדברוק. האם השלטונות הגרמניים נכשלו? גם האחראים היו נתונים ללחץ הולך וגובר. זמן קצר לאחר האירועים בפירסטנפלדברוק פרסמה משטרת בוואריה "דו"ח רשמי", שהודפס ב "זידדויטשה צייטונג".
בין היתר נכתב כי צלפי המשטרה "חיסלו כמה שיותר מחבלים" בסבב הירי הראשון. הוא לא הזכיר כי הצלפים לא היו מודעים למספר החטופים באותה עת. ב-18 בספטמבר הגיעה הוועדה לענייני פנים בממשלה הפדרלית הגרמנית להחלטה שאין צורך בחקירה פרלמנטרית.
ביקורת ציבורית
למרות הגרסאות הרשמיות גברה הביקורת על השלטונות הגרמניים. צבי זמיר מהמוסד לשירות החוץ הישראלי, שהיה בפירסטנפלדברוק, אמר לממשלת ישראל כי "היה חוסר בסיסי ברמה המבצעית במוכנות ממשלת בוואריה לנקוט צעדים רציניים לשחרור בני הערובה".
גם התקשורת הפדרלית הגרמנית מתחה ביקורת על המבצע וטענה: חמישה צלפים מדויקים היו מעטים מדי, המשטרה באופן כללי לא הייתה מאומנת כראוי וכלי הנשק לא התאימו למבצע. יתר על כן, המבצע הלילי בפירסטנפלדברוק היה מואר היטב כאשר צללים נוצרו מתחת למסוקים שבהם יכלו בני הערובה להסתתר מפני צלפי המשטרה. גם על עזיבתו הפתאומית של צוות המבצע המשטרתי את המטוס נמתחה ביקורת. משמעות הדבר הייתה שחוטפי בני הערובה הבינו מיד שמדובר במלכודת. יתר על כן, רכבי הטנקים הוזמנו מאוחר מדי לפירסטנפלדברוק.
ייסוד GSG 9
משטרת בוואריה מסרה כי היא מרוצה מהפעלתה ימים ספורים לאחר האירועים: "בשיקול אובייקטיבי של כל ההיבטים, הנהלת המשטרה יכולה לקבוע כי לא רק שלא עשתה דבר רע, אלא שהיא גם לא יכלה להשתמש באמצעיה (כוח אדם וחומר) טוב יותר בנסיבות הנתונות".
עם זאת, שר הפנים הפדרלי הנס-דיטריך גנשר קבע כי המשטרה חייבת להיות מוכנה טוב יותר לאיומים אפשריים ולאירועים מסוג זה בעתיד. הוא סבר כי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה זקוקה ליחידה מיוחדת שאומנה למצבי בני ערובה והחזיקה בציוד הדרוש. לפיכך מינה גנשר את אולריך וגנר מהגנת הגבולות הפדרלית להקים יחידה כזו. באפריל 1973 דיווח וגנר כי היחידה מוכנה. היה לה את השם 'קבוצת הגנת גבולות 9', או GSG 9 בקיצור. האירועים במינכן ובפירסטנפלדברוק הובילו לכיוון חדש במדיניות הביטחון של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. במקביל שופר שיתוף הפעולה הבינלאומי של רשויות הביטחון.
גירוש אזרחים ערבים
אירועי ה-5 וה-6 בספטמבר 1972 השפיעו על חייהם של הערבים החיים בגרמניה. כ-100 אנשים שהיו מעורבים בעניינים פלסטיניים גורשו כתגובה ללקיחת בני הערובה ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.
ביניהם היה מגדי גוהרי המצרי, שהציע את שירותיו כמתרגם לשלטונות ב-5 בספטמבר. הוא שוחח עם חוטפי בני הערובה וכן קיים שיחות טלפון עם נציגי מדינות ערב שנועדו לשכנע את הקבוצה הפלסטינית לשחרר את בני הערובה הישראלים. משרד החוץ שיבח את נכונותו לסייע.
שבועיים לאחר מכן עצרה אותו משטרת בוואריה וכעבור כמה שעות גירשה אותו מגרמניה יחד עם ערבים נוספים. הוא לא היה מסוגל להיפרד מאשתו וילדו. גוהרי חי בגרמניה שתים-עשרה שנים והיה מעורב בוועדת מינכן פלשתינה.
האיסור על ארגונים פלסטיניים
משרד הפנים הפדרלי אסר גם על האיגוד הכללי של הסטודנטים הפלסטינים (GUPS) ועל האיגוד הכללי של העובדים הפלסטינים (GUPA), שסווגו כארגוני סיוע של פת"ח בחסות החוקה. לא ניתן לקבוע אם לשני הארגונים היה קשר כלשהו לחוטפי בני הערובה.
הממשלה הפדרלית גם שינתה את התקנות לגבי כל הנכנסים למדינה ממדינות ערב – החלטה שהטילה נטל כבד על היחסים הדיפלומטיים עם מצרים. מכיוון שהצעדים כוונו נגד קבוצות אתניות, הם ספגו ביקורת כגזעניים מצד מדינות ערביות שונות.
מסירת בני הערובה שנהרגו ללוב
הארגון הפלסטיני האחראי לטבח האולימפי, "ספטמבר השחור", דרש להעביר את גופותיהם של חמשת חוטפי בני הערובה שנהרגו ולשחרר את שלושת בני הערובה שנעצרו ב-7 בספטמבר. אחרת, תהיה נקמה ברפובליקה הפדרלית של גרמניה. בעידודו של הרודן הלובי מועמר קדאפי, שחררה ממשלת גרמניה את גופותיהם של חמשת בני הערובה. הם הוטסו לטריפולי ב-12 בספטמבר 1972. שם, המוני אנשים נשאו את ארונות הקבורה מכיכר הקדושים לבית הקברות סידי-מונאג'דיר. חוטפי בני הערובה השאירו צוואה שבה נכתב: "אנחנו לא רוצחים ולא שודדים. אנחנו אנשים נרדפים בלי מדינה ובלי בית'. חוטפי בני הערובה שנהרגו בורכו כ"קדושים מעונים" ומשימתם כ"אחת הנשגבות והאמיצות ביותר בתולדות האנושות". ההמונים קראו: "כולנו ספטמבר השחור!" במשך ימים הדהדה קריאה זו בהפגנות ברחבי העולם הערבי.
שחרורם הכפוי של חוטפי בני הערובה הכלואים
ב-29 באוקטובר 1972
שלושה מתוך שמונת החטופים שרדו ונלקחו לכלא גרמני. בסוף ספטמבר איים דובר של "ספטמבר השחור" כי שלושת החטופים יוצאו ממוסדות הכלא ברגע שיחלימו מפצעיהם. איום זה הפך למציאות ב-29 באוקטובר 1972.
קבוצה פלסטינית חטפה מטוס לופטהנזה, שיצא מביירות והיה אמור לטוס לפרנקפורט דרך אנקרה ומינכן. האנשים שחטפו את המטוס דרשו מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה להחליף את שלושת בני הערובה הכלואים בנוסעים ובאנשי הצוות בטיסה. לאחר התייעצות קצרה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה הייתה מוכנה לעמוד בדרישות.
שלושת בני הערובה הובאו לשדה התעופה מינכן-רים באותו היום, שם היו אמורים לעלות על סיפון המטוס שנתפס. לאחר שחוטפי המטוסים הציעו שדות תעופה אחרים להחלפה מספר פעמים, הממשלה הפדרלית הטיסה לבסוף את חוטפי בני הערובה ממינכן לזאגרב. משם הוטסו השובים וחוטפי בני הערובה לטריפולי, שם שחררו את הנוסעים ואנשי הטיסה.
בכך שוחררו שוב שלושת בני הערובה ששרדו שבועות ספורים לאחר הטבח האולימפי. עם הגעתם ללוב הם זכו לשבחים כגיבורים.
ממשלת ישראל יצאה בחריפות נגד חילופי החטופים והאשימה את ממשלת גרמניה הפדרלית בניסיון להיפטר מחוטפי בני הערובה במהירות האפשרית מחשש להתקפות. החלטת ממשלת גרמניה הפדרלית להסכים לחילופי החטופים תרמה רבות להידרדרות היחסים בין גרמניה לישראל.
וילי ברנדט הסביר את המניע שלו לשחרור החטופים במכתב לגולדה מאיר.
חטיפת מטוס לופטהנזה דרשה החלטה קשה מממשלת מדינת בוואריה ומהממשלה הפדרלית. פעולותינו הונחו על ידי האמונה כי הצלת אנשים בסיכון צריכה לקבל עדיפות על פני כל שיקול אחר. במקרה הספציפי הזה, לא הייתה ברירה אחרת. עמדתה של ממשלת גרמניה ב-29 באוקטובר אין פירושה שהיא תיסוג מהטרור. הממשלה הפדרלית תמשיך להתנגד לפיגועי טרור בכל כוחה ובכל האמצעים העומדים לרשותה. לא נסבול שהמדינה שלנו תהפוך לזירת סכסוכים אלימים. נחזק את אמצעי הביטחון שלנו ונחזק את מאמצינו לקדם שיתוף פעולה בינלאומי במאבק בטרור. תבינו שאני מתרגש עד כאב מההצהרות של הצד הישראלי בקשר לחטיפת מטוס לופטהנזה. אני חייב לחלוק בתוקף על ההקבלה לתקופה פלילית של הפוליטיקה הגרמנית. אני חושש שאירועים אלה עלולים להעיב על היחסים בין מדינותינו, ואני סבור שעלינו לעשות מאמץ מרוכז להבטיח שיחסי גרמניה-ישראל לא ייפגעו. החטיפה האחרונה של מטוס לופטהנזה הציבה את ממשלת מדינת בוואריה ואת ממשלת גרמניה הפדרלית בפני החלטה חמורה. דרך פעולתנו הונעה מתוך אמונה כי הצלת חיים בסכנה חייבת להיות קודמת לפני כל שיקול אחר.
קבוצת 'קיסריה'
ישראל דרשה פיצויים על רצח ספורטאיה. ימים ספורים לאחר סיומה העקוב מדם של לקיחת בני הערובה בפירסטנפלדברוק, תקף צה"ל מחנות פלסטיניים בסוריה ובלבנון והרג מאות בני אדם – לפי המידע שהגיע מהצבא הם היו "טרוריסטים". גם המוסד לשירות החשאי הזר הקים קבוצה תחת השם "קיסריה" (באנגלית: Wrath of God). מטרת היחידה הייתה לאתר את האנשים שהיו מעורבים בתכנון וביצוע הטבח האולימפי וכן חברים נוספים ב"ספטמבר השחור" ולהרוג אותם. בלתי מעורבים שזוהו בטעות על ידי חוליית ההוצאה להורג הממלכתית היו גם הם קורבנות של הפעולות הצבאיות שלאחר מכן, או פוצצו למוות על ידי מטעני נפץ שנועדו לחסל את האנשים שהותקפו. בתחילת שנות התשעים הפסיקה היחידה המיוחדת את פעילותה. לפחות 20 בני אדם נהרגו עד אז. אף אחד מהם לא היה זה שתכנן את הטבח האולימפי.
קרובי המשפחה דורשים הסבר
זמן קצר לאחר הטבח באולימפיאדה דרשו משפחות הקורבנות הסבר מהשלטונות הגרמניים על נסיבות קיפחתם של קרוביהם. שאלות רבות נותרו ללא מענה. המשפחות ניסו גם לקבל גישה לדו"חות הנתיחה שלאחר המוות ולתוצאות החקירות הבליסטיות – אך ללא הצלחה.
בשנת 1976 ביקר הנס-דיטריך גנשר בישראל כשר חוץ. בתחילה סירב לפגוש את משפחות הספורטאים שנרצחו. רק איומו של אנקי שפיצר כי תמנע את בריחתו שכנע אותו להיפגש איתה ועם אילנה רומנו. שתי האלמנות דרשו לפרסם את המידע שהיה חסוי עד אז על האירועים במינכן ובפירסטנפלדברוק. הם ביקשו מממשלת גרמניה הפדרלית לפתח תוכנית פיצויים לנותרים ולהקים אנדרטה לזכר הקורבנות.
תגובות גרמניות
הנס-דיטריך גנשר הבטיח לבדוק את דרישותיהם בכתב. עשרה חודשים לאחר מכן הגיעה תשובתו למשרד החוץ בירושלים. במכתב הכחיש גנשר כי בידי הממשלה הפדרלית הגרמנית מסמכים על רצח בני ערובה בפירסטנפלדברוק. במכתבו לא הזכיר גנשר את דרישתם להקמת אנדרטה. עם זאת, הוא היה מוכן להבטיח לשני ילדי הקורבנות מלגה של שנה באוניברסיטה גרמנית. מלגות אלה הובטחו רק לילדים שיכלו להוכיח צורך כלכלי. המשפחות דחו את ההצעה והמשיכו במאבקן לפרסום המידע. בשנים הבאות נפגשו אנקי שפיצר ואילנה רומנו כמעט עם כל נציג בכיר של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה שביקר בישראל.
תנופה חדשה לביקורת בשנת 1992
רק ב-1992 - 20 שנה אחרי הטבח האולימפי - נרשמה תזוזה בנושא, כשאנקי שפיצר פנתה לצופים הגרמנים במהלך ראיון טלוויזיוני בערוץ ZDF. היא דיווחה על ניסיונותיה העקרים להשיג מידע מפורט על האירועים במינכן ובפירסטנפלדברוק ועל מות בעלה. היא עדיין לא האמינה שאין ולו תיעוד אחד על ליל מותו. שבועות אחדים לאחר הראיון הועברו לשפיצר כמה מסמכים: אלה היו קטעים מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות של בעלה, דוד ברגר ויוסף גוטפרוינד, וכן ניתוחים בליסטיים של כמעט כל קורבן.
אנקי שפיצר דרש כעת גישה מלאה לקבצים. עם זאת, הצעה זו נדחתה על ידי הרשות הבווארית האחראית. במהלך הופעה בטלוויזיה, שפיצר – בשידור חי מתל אביב – עימת את שר המשפטים הבווארי עם מסמכים אלה, שכן הוא הכחיש את קיומם של מסמכים אלה עד אז. היא שלפה את המסמכים והחלה להקריא את התוצאות הרשמיות של החקירות הבליסטיות. לאחר הופעה זו דרשו מפלגות האופוזיציה לשחרר את כל חומרי התיק.
פתיחת התיקים ודקת דומיה בטוקיו 2021
בסוף אוגוסט 1992 נמצאו התיקים, על פי המצגת הרשמית, בגנזך המדינה הבווארי. החומר היה נרחב. אלפי עמודים ומאות תצלומים סיפקו הצצה לשעותיהם האחרונות של אחד עשר הספורטאים הישראלים. המסמכים גם מציבים את המשפחות בעמדה להביא את המקרה בפני בתי המשפט ולתבוע תשלומי פיצויים. התהליך נגד הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, מדינת בוואריה החופשית והעיר מינכן נערך בשנת 1994.
בסופו של דבר הוצע למשפחות פיצויים. הצד הגרמני הציע למתלוננים סכום המרה של שלושה מיליון יורו, שהיה אמור להתחלק בין קרובי המשפחה. בשל העלויות הגבוהות של התהליך, משפחות הקורבנות קיבלו כ -900,000.00 יורו בסך הכל.
מאז 1972 נלחמים קרובי המשפחה על זכר הספורטאים שנרצחו. במשך עשרות שנים ביקשו הנותרים מהוועד הבינלאומי (IOC) אנדרטה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו. הוועד האולימפי הבינלאומי דחה זאת מספר פעמים, למרות תומכים בולטים, כמו נשיא ארה"ב ברק אובמה. בשנת 2021 סוף סוף הגיע הזמן: לראשונה התקיימה דקת דומיה לקורבנות 1972 במשחקים האולימפיים בטוקיו. אנקי שפיצר ואילנה רומנו אמרו כי הן חשות הקלה: "סוף סוף יש לנו צדק עם הבעלים, האבות והבנים שנרצחו במינכן".
אתרי הנצחה במינכן ופירסטנפלדברוק
לאחר סיום המשחקים האולימפיים של 1972 החל הדיון כיצד לזכור את לקיחת בני הערובה במינכן ולהנציח את הקורבנות. ב-8 בדצמבר 1972 הוצמד לוח זיכרון לקיר הבית ברחוב קונולישטראסה 31, הזוכר עד היום את מותם האלים של 11 המשתתפים האולימפיים הישראלים בגרמנית ובעברית. כמו כן החלו דיונים על השימוש העתידי בבית. מאז, הוא משמש כמעון אורח של אגודת מקס פלנק למדענים זרים ואינו נגיש לציבור.
זיכרון הטבח נראה בבירור במינכן רק בשנת 1995: ב-27 בספטמבר 1995 הוסר הלוט מעל אנדרטה לזכר פסל האבן 'קלגבלקן' ברוחב עשרה מטרים של הפסל פריץ קניג. הוא מציג את שמותיהם של אחד עשר הספורטאים שנרצחו ושל קצין המשטרה שנהרגו במהלך המבצע בפירסטנפלדברוק. ארבע שנים לאחר מכן, בספטמבר 1999, נחנך גם אתר הנצחה בפירסטנפלדברוק: מאז, שתים עשרה להבות מעוצבות העולות מקערת גרניט מול שערי שדה התעופה מזכירות לנו את הנרצחים. הנס-יוכן פוגל, שכראש עיר הביא את משחקי הקיץ האולימפיים של 1972 למינכן, אמר בנאומו כי הוא רוצה "שכל מי שעובר ליד האנדרטה לא רק יסתכל עליה, אלא גם יחשוב מה הוא יכול לעשות כדי שלא תהיה עוד הזדמנות לאלימות נגד מיעוטים וחלשים בחברה". בשנת 2017 נפתח בפארק האולימפי "אתר הנצחה לטבח האולימפי" – ביתן שסיפק מידע מולטימדיה על האירועים מה-5 וה-6 בספטמבר 1972.
שדה התעופה לשעבר בשטח הצבא הגרמני פירסטנפלדברוק אינו פתוח לציבור ולכן אינו יכול לשמש כאתר הנצחה. באמצעות אתר הנצחה דיגיטלי זה, מחוז פירסטנפלדברוק יצר הזדמנות לא רק לבחון את האתר ההיסטורי ואת ההיסטוריה שלו במרחב דיגיטלי, אלא גם לשמור על זיכרון הטבח בחיים ולזכור את הקורבנות.
מחברים: דומיניק אופלגר, אנה גרייטהנר, רוברט וולף
בחסות
פרויקט של מחוז פירסטנפלדברוק.