אנו מנציחים
הקורבנות

דייוויד ברגר גדל כבכור מבין שלושה אחים במשפחה יהודית בקליבלנד, אוהיו. הוא סיים לימודי תואר בפסיכולוגיה ומנהל עסקים וסיים לימודי משפטים. אבל התשוקה שלו הייתה הרמת משקולות. באמצע שנות ה-20 לחייו עלה לישראל כדי להגשים את חלומו הגדול ביותר: להשתתף במשחקים האולימפיים.

הוא הגיע למינכן כמרים משקולות, אך הודח במהרה מהתחרות. ברגר נשאר בכפר האולימפי כדי לעקוב אחר התחרויות של חבריו לקבוצה. בבוקר ה-5 בספטמבר פרצה הקבוצה הפלסטינית לדירתם של הספורטאים הישראלים ולקחה גם את ברגר כבן ערובה. ברגר מת בליל ה-6 בספטמבר בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק מהרעלת עשן.

זאב פרידמן גדל בברית המועצות. הוריו הגיעו מפולין ונמלטו לברית המועצות לפני השתלטות משטר ה-NS. רבים מקרוביהם לא שרדו את השואה. המשפחה רצתה לעלות לישראל ולכן חזרה לפולין בשנת 1957. בשנת 1960 הם הצליחו לעשות את המסע לישראל. פרידמן סיים שם את לימודיו. הוא היה ספורטאי מוכשר והתאמן בעיקר כמתעמל. בהמשך פנה להרמת משקולות וזכה באליפות ישראל. פרידמן גם הצליח להעפיל לתחרויות בינלאומיות רבות.

ההשתתפות במשחקים האולימפיים הייתה חשובה מאוד לספורטאי הנלהב הזה. פרידמן קבע מספר שיאים ישראליים בקטגוריית המשקולות שלו במהלך תחרויות הרמת המשקולות במינכן. הוא נלקח כבן ערובה כשהקבוצה הפלסטינית הסתערה על מקום מגוריו. הוא נורה על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בפירסטנפלדברוק.

יוסף גוטפרוינד נולד ברומניה. משפחתו שרדה את השואה משום שהצליחה להסתתר שוב ושוב. בשנת 1948 עלתה המשפחה לישראל. שם פתחו הוריו של גוטפרוינד בית הארחה קטן, הוא עצמו עסק במסחר בחשמל. הוא התחתן והפך לאב לשתי בנות. גוטפרוינד היה מתאבק נלהב. בנוסף לתחרויות שלו, הוא היה פעיל גם כשופט. בשנת 1964 נסע למשחקים האולימפיים בטוקיו בתפקיד זה.

גוטפרוינד נבחר שוב כשופט מנוסה למשחקים האולימפיים במינכן. כשהקבוצה הפלסטינית הסתערה על דירתו בקונולישטראסה, הוא דחף את עצמו אל הדלת והצליח להדוף את בני הערובה לזמן קצר. הדבר איפשר לעמיתו לקבוצה, טוביה סוקולסקי, להימלט מפני חוטפי בני הערובה. בליל ה-5 בספטמבר נורה יוסף גוטפרוינד על ידי חוטפי בני הערובה בפירסטנפלדברוק.

אליעזר חלפין גדל עם אחותו בריגה. הוריו שרדו את השואה, אך איבדו רבים מקרוביהם. לאחר ניסיונות רבים ועקרים, הצליחה המשפחה לעלות לישראל בשנת 1969. חלפין, שהתאמן כמתאבק מנעוריו והשתתף בהצלחה בתחרויות רבות, מצא קשר בישראל למכון וינגייט, מרכז הספורט הלאומי. שם פגש את משה וינברג, שהפך מכאן ואילך למאמנו. איתו התכונן חלפין לחלום הגדול שלו: להשתתף במשחקים האולימפיים.

חלפין הצליח להעפיל ונסע למינכן עם מאמנו. הוא השתתף בשלושה קרבות בין ה-27 ל-29 באוגוסט וניצח באחד. הוא גם נשאר במינכן לאחר סיום התחרויות שלו, בעקבות חבריו לנבחרת ונהנה מהאולימפיאדה. הוא נלקח כבן ערובה כאשר הקבוצה הפלסטינית הסתערה על דירתם של הספורטאים הישראלים. בני הערובה ירו בו בליל ה-5 בספטמבר בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק.

יוסף רומנו בילה את שנות חייו הראשונות בלוב, שהייתה אז קולוניה איטלקית. בשנת 1946 ברחה משפחתו מפרעות אנטישמיות לארץ ישראל. רומנו היה הבכור הרביעי מבין אחד עשר אחים. אחרי הלימודים הוא הוכשר כמעצב פנים. צירוף מקרים הוביל אותו להרמת משקולות בגיל 20: מאמן ראה כיצד רומנו מרים חבר באוויר בחוף הים וניגש אליו. עד מהרה זכה בתחרות הראשונה שלו והיה מרים המשקולות הישראלי הטוב ביותר בקטגוריית המשקולות שלו במשך שנים. לאחר חתונתו בשנת 1964 נולדו לו ולאשתו אילנה שלושה ילדים.

רומנו העפיל למשחקים האולימפיים ונסע למינכן. במהלך התחרות שלו ב-31 באוגוסט הוא סבל מפציעה כרונית בגיד ונאלץ לעזוב את המשחקים. הוא תכנן לחזור לישראל מוקדם לניתוח. יום לפני המראתו המתוכננת, הסתערה הקבוצה הפלסטינית על דירתו של הספורטאי הישראלי. רומנו התנגד לחוטפי בני הערובה ונורה. חוטפי בני הערובה לא הרשו לרופא לראות אותו. יוסף רומנו מת לנגד עיני חבריו לקבוצה.

קהת שור גדל ברומניה. הוא שרד את השואה עם הוריו. לאחר המלחמה פגש את אשתו לעתיד. השניים נישאו ונולדה להם בת. במשך שנים ניסה שור לשווא לקבל אשרת עלייה לישראל. רק בשנת 1963 הצליחה משפחתו להגר. כסמן ספורטיבי מוכשר עבד כמאמן בישראל וליווה את הסמנים הישראלים למשחקים האולימפיים במקסיקו בשנת 1968. בשנת 1972 הצליחו שני ספורטאים ישראלים להעפיל גם למשחקים האולימפיים.

כמאמן מנוסה ליווה שור את שני הבלמים הנרי הרשקוביץ וזליג שטורץ' למינכן. כאשר הקבוצה הפלסטינית פרצה לדירתם של הספורטאים הישראלים, שור נלקח כבן ערובה. הרשקוביץ ושטורץ' הצליחו להימלט. קהת שור נורה על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק.

עמיצור שפירא גדל בתל אביב. הוריו עזבו את ברית המועצות זמן קצר לפני לידתו. הוא היה ספורטאי מצליח, אפילו בצעירותו. שפירא למד, התחתן והפך לאב לשני ילדים. הוא המשיך לרדוף אחר תשוקתו לספורט גם לאחר סיום הקריירה שלו. בשנת 1964 ליווה את נבחרת ישראל באתלטיקה למשחקים האולימפיים בטוקיו. לאחר שובו הכיר את אשתו ונולדו להם שני ילדים.

שפירא הכין את אצנית ואצנית המשוכות אסתר שחמורוב למשחקים האולימפיים בשנת 1972 וליווה אותה למינכן. בישראל תלו תקוות גדולות בספורטאית המוכשרת. לשמחתה הרבה של שפירא, היא הצליחה להעפיל לחצי הגמר במשוכות ב-4 בספטמבר. למחרת פרצו חברי הקבוצה הפלסטינית לביתו של הספורטאי הישראלי. עמיצור שפירא נורה על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בפירסטנפלדברוק.

מארק סלבין גדל כבכור מבין שלושה אחים בברית המועצות. סבו איפשר לו לבקר בבית ספר לספורט הישגי, שם התאמן כמתאבק. בגיל 17 היה סלבין אלוף ברית המועצות בהיאבקות. סלבין שכנע את משפחתו לעלות לישראל, כדי להימלט מהאקלים האנטישמי של ברית המועצות. במאי 1972, חודשים ספורים לפני המשחקים האולימפיים, היגרה המשפחה. המתאבק המוכשר העפיל במהירות לנבחרת האולימפית הישראלית.

סלבין התאזרח כדי להשתתף עבור ישראל במשחקים האולימפיים במינכן. בן ה-18 התכונן לתחרות במינכן עם מאמנו, משה ויינברג. ב-5 בספטמבר, יום לקיחת בני הערובה, הוא השתתף בתחרות הראשונה שלו. מארק סלבין נורה על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בפירסטנפלדברוק.

אנדריי שפיצר בילה את נעוריו ברומניה. הוריו שרדו שם את השואה. שפיצר בחר בסייף בשלב מוקדם ועד מהרה זכה בתחרות הראשונה שלו. אביו נפטר כששפיצר היה בן אחת-עשרה. הוא עלה לישראל יחד עם אמו בשנת 1964. שם, הוא העביר את התלהבותו לסייף לצעירים. הוא עבד כמאמן ונסע להולנד בשנת 1968 כדי ללמד. כך פגש מאוחר יותר את אשתו, אנקי. ביוני 1972 נולדה להם בת.

חודשיים לאחר מכן נסע שפיצר למינכן כדי לאמן את שני הסייפים יהודה וינשטין ודן אלון. שניהם הצליחו להימלט מחוטפי בני הערובה בכפר האולימפי. אנדריי שפיצר נורה על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בפירסטנפלדברוק.

יעקב שפרינגר גדל בפולין. הוא היה היחיד מבני משפחתו ששרד את השואה, משום שהצליח לברוח לברית המועצות. הוריו ואחיו גורשו ונרצחו. לאחר המלחמה חזר לפולין, שם הכיר מאוחר יותר את אשתו. השניים נישאו ונולדו להם שני ילדים. שפרינגר למד וקיבל משרה במשרד הספורט בוורשה. בשנת 1957 עלתה המשפחה לישראל כדי להתרחק מהלך הרוח האנטישמי בפולין. שם עבד שפרינגר כמורה לספורט למאמני הרמת משקולות.

שפרינגר נסע למינכן בשנת 1972 כדי להוביל את תחרות הרמת המשקולות כשופט. הוא כבר השתתף בעבר כשופט במשחקים אולימפיים. היה זה יום לפני יומו האחרון במינכן כשהפלסטינים הסתערו על הדירה. יעקב שפרינגר נורה על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בפירסטנפלדברוק.

משה וינברג, המכונה מוני, גדל בחיפה עם סבו וסבתו. משפחתו הגיעה מאוסטריה והצליחה להימלט מהנציונל-סוציאליסטים ב-1938. שכן גרם לו להתעניין בהיאבקות ואימן אותו. ויינברג הפך למתאבק מצליח וזכה במספר אליפויות ישראל. בסוף דרכו עבד כמאמן במכון וינגייט, מרכז הספורט הישראלי. שם פגש את אשתו. בנם נולד בתחילת אוגוסט 1972, חודשיים בלבד לאחר מכן עזב ויינברג למינכן.

ויינברג ליווה את המתאבקים אליעזר חלפין ומרק סלבין בתחרויות שלהם במשחקים האולימפיים במינכן. כאשר הקבוצה הפלסטינית פרצה לדירתם של הספורטאים הישראלים, הוא התנגד לתוקפים. ויינברג נורה על ידי חוטפי בני הערובה ומת. הוא היה הקורבן הראשון בלקיחת בני הערובה.

אנטון פליגרבאואר גדל עם שני אחיו בווסטנדורף שבבוואריה תחתית. הוריו ניהלו שם חווה. פליגרבאואר התכונן בתחילה לעבוד בחקלאות, אך לאחר מכן החליט להתאמן במשטרה הלאומית של בוואריה. מאז ואילך עבד עבור המשטרה בבירת המדינה מינכן. הוא היה חלק מיחידת המשטרה הניידת שהייתה בכוננות במהלך המשחקים האולימפיים. פליגרבאואר היה אז בן 32, נשוי ואב לילד בן ארבע.

ב-5 בספטמבר 1972 הוא נצטווה להגיע לפירסטנפלדברוק עם יחידתו כדי לסייע לשוטרים שם בשחרור בני הערובה. אנטון פליגרבאואר נפגע מכדור של אחד מבני הערובה זמן קצר לפני תחילת קרב היריות. הוא מת במקום.