אנו מנציחים את הקורבנות
חלום האולימפיאדה הביא 11 גברים ישראלים למינכן באוגוסט 1972. הם היו מאוחדים בלהט שלהם לספורט: הרמת משקולות, סייף, היאבקות, קליעה ואתלטיקה. השתתפות במשחקים האולימפיים, כמאמן, שופט או ספורטאי, היא נקודת השיא של כל קריירה ספורטיבית. שבועיים לאחר הגעתם לכפר האולימפי, הקבוצה הפלסטינית "ספטמבר השחור" לקחה את 11 הספורטאים, הבעלים, האבות והבנים מלאי התקווה כבני ערובה והפכה אותם לכלי משחק בסכסוך בינלאומי. ב-5 וב-6 בספטמבר 1972, מתו כל בני הערובה מוות אלים. גם קצין המשטרה אנטון פלייגרבאואר איבד את חייו בניסיון הכושל לשחרר את בני הערובה בשדה התעופה ב- Fürstenfeldbruck.
דוד ברגר
דוד ברגר גדל כבכור מבין שלושה אחים במשפחה יהודית בקליבלנד, אוהיו. הוא השלים קורסים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהל עסקים וסיים את לימודי המשפטים. אבל התשוקה שלו היתה הרמת משקולות. באמצע שנות ה-20 לחייו עלה לישראל כדי להגשים את חלומו הגדול ביותר: להשתתף במשחקים האולימפיים.
הוא הגיע למינכן כמרים משקולות, אך עד מהרה הודח מהתחרות. ברגר נשאר בכפר האולימפי כדי לעקוב אחר התחרויות של חבריו לקבוצה. בבוקר ה-5 בספטמבר, הקבוצה הפלסטינית פילסה את דרכה בכוח לדירתם של הספורטאים הישראלים וגם לקחה את ברגר כבן ערובה. ברגר מת בליל ה-6 בספטמבר בשדה התעופה ב- Fürstenfeldbruck מהרעלת עשן.
זאב פרידמן
זאב פרידמן גדל בברית המועצות. הוריו הגיעו מפולין וברחו לברית המועצות לפני שהמשטר הנציונל-סוציאליסטי השתלט עליה. רבים מקרוביהם לא שרדו את השואה. המשפחה רצתה לעלות לארץ ישראל ולכן חזרה לפולין ב-1957. ב-1960 הם הצליחו לעשות את המסע לישראל. פרידמן סיים שם את לימודיו. הוא היה אתלט מוכשר והתאמן בעיקר כמתעמל. בהמשך פנה להרמת משקולות וזכה באליפות ישראל. פרידמן גם הצליח להעפיל לתחרויות בינלאומיות רבות.
ההשתתפות במשחקים האולימפיים הייתה חשובה מאוד לספורטאי הנלהב הזה. פרידמן קבע מספר שיאים ישראליים בקטגוריית המשקל שלו במהלך תחרויות הרמת המשקולות במינכן. הוא נלקח כבן ערובה כשהקבוצה הפלסטינית הסתערה על מקום מגוריו. הוא נורה על ידי לוקחי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר ב- Fürstenfeldbruck.
יוסף גוטפרוינד
יוסף גוטפרוינד נולד ברומניה. משפחתו שרדה את השואה משום שהצליחה להסתתר שוב ושוב. בשנת 1948 עלתה המשפחה לישראל. הוריו של גוטפרוינד פותחים שם בית הארחה קטן, והוא עצמו עובד במסחר בחשמל. הוא מתחתן והופך לאב לשתי בנות. גוטפרוינד הוא מתאבק נלהב. בנוסף לתחרויות שלו, הוא פעיל גם כשופט. במסגרת תפקידו הוא נוסע למשחקים האולימפיים בטוקיו בשנת 1964.
למשחקים האולימפיים במינכן נבחר גוטפרוינד שוב כשופט מנוסה. כאשר הקומנדו הפלסטיני רוצה להסתער על דירתו ברחוב קונולי, הוא נצמד לדלת ומצליח לעצור את חוטפי בני הערובה לזמן קצר. בכך הוא מאפשר לחברו לקבוצה טוביה סוקולסקי להימלט מהחטופים. בליל ה-5 בספטמבר נורה יוסף גוטפרוינד למוות בידי חוטפי בני הערובה בפירסטנפלדברוק.
אליעזר חלפין
אליעזר חלפין גדל עם אחותו בריגה. הוריו שרדו את השואה, אך איבדו רבים מקרוביהם. לאחר ניסיונות כושלים רבים, הצליחה המשפחה לעלות לישראל בשנת 1969. חלפין, שהתאמן כמתאבק מאז נעוריו והשתתף בהצלחה בתחרויות רבות, מצטרף בישראל למכון וינגייט, מרכז הספורט הלאומי. שם הוא פוגש את משה ויינברג, שמאז ואילך יהפוך למאמן שלו. איתו התכונן חלפין לחלום הגדול שלו: להשתתף במשחקים האולימפיים.
חלפין הצליח להעפיל למשחקים האולימפיים ונסע למינכן עם מאמנו. הוא השתתף בשלושה קרבות בין ה-27 ל-29 באוגוסט, וניצח באחד מהם. גם הוא נשאר במינכן לאחר סיום התחרויות, עקב אחר חבריו לנבחרת ונהנה מהאולימפיאדה. הוא נלקח כבן ערובה כאשר הקבוצה הפלסטינית הסתערה על דירתם של הספורטאים הישראלים. לוקחי בני הערובה ירו בו בליל ה-5 בספטמבר בשדה התעופה ב- Fürstenfeldbruck.
יוסף רומנו
יוסף רומנו בילה את שנות חייו הראשונות בלוב, שהייתה אז קולוניה איטלקית. בשנת 1946 ברחה המשפחה לארץ ישראל כדי להימלט מפרעות נגד היהודים. רומנו הוא הרביעי הבכור מבין אחד עשר אחים. אחרי הלימודים הוא הוכשר כמעצב פנים. צירוף מקרים מביא אותו להרמת משקולות בגיל 20: מאמן רואה את רומנו מרים חבר באוויר על החוף ומדבר איתו. עד מהרה זכה בתחרויות הראשונות שלו והיה מרים המשקולות הישראלי הטוב ביותר בקטגוריית המשקולות שלו במשך שנים. לאחר חתונתם בשנת 1964 נולדו לו ולאשתו אילנה שלושה ילדים.
רומנו מעפיל למשחקים האולימפיים ונוסע למינכן. במהלך התחרות שלו ב-31 באוגוסט, הוא קרע גיד ונאלץ לנטוש את המשחקים. הוא מתכנן לצאת מוקדם כדי לעבור ניתוח בישראל. יום לפני היציאה המתוכננת פשט הקומנדו הפלסטיני על דירותיהם של הספורטאים הישראלים. רומנו מתנגד לחוטפי בני הערובה ונורה למוות. חוטפי בני הערובה אינם מרשים לרופא לראות אותו. יוסף רומנו מת לעיני חבריו.
קהת שור
קהת שור גדל ברומניה. הוא שרד את השואה עם הוריו. לאחר המלחמה הוא פוגש את אשתו לעתיד. השניים מתחתנים והופכים להורים לבת. במשך שנים ניסה שור לשווא לקבל היתר יציאה לישראל. רק בשנת 1963 הצליחה המשפחה להגר. בישראל עבד הקלע הספורטיבי המוכשר כמאמן וליווה את הקלעים הישראלים למשחקים האולימפיים במקסיקו 1968. גם בשנת 1972 הצליחו שני קלעים ישראלים להעפיל לאולימפיאדה.
כמאמן מנוסה, שור מלווה את שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטורץ' למינכן. כאשר הקומנדו הפלסטיני פולש לדירותיהם של הספורטאים הישראלים, שור נלקח כבן ערובה. הרשקוביץ ושטורץ' מצליחים להימלט. קהת שור נורה למוות על ידי חוטפי בני הערובה בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק בליל ה-5 בספטמבר.
עמיצור שפירא
עמיצור שפירא גדל בתל אביב. הוריו עזבו את ברית המועצות זמן קצר לפני לידתו. הוא היה ספורטאי מצליח, אפילו כאיש צעיר. שפירא למד, התחתן והפך לאב לשני ילדים. הוא המשיך לרדוף אחר תשוקתו לספורט גם לאחר סיום הקריירה שלו. בשנת 1964 ליווה את נבחרת האתלטיקה הישראלית למשחקים האולימפיים בטוקיו. לאחר שובו פגש את אשתו ונולדו להם שני ילדים.
שפירא הכין את הספרינטרית ואת אצנית המשוכות אסתר שחמורוב למשחקים האולימפיים ב-1972 וליווה אותה למינכן. לישראל היו תקוות גדולות מהספורטאית המוכשרת. לשמחתו הרבה של שפירא, היא הצליחה להעפיל לחצי הגמר במשוכות ב-4 בספטמבר. למחרת, הקבוצה הפלסטינית כפתה את דרכה למקום מגוריו של הספורטאי הישראלי. עמיצור שפירא נורה על ידי לוקחי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר ב- Fürstenfeldbruck.
מארק סלבין
מארק סלבין גדל כבכור מבין שלושה אחים בברית המועצות. סבו איפשר לו ללמוד בבית ספר לספורט עילית, שם התאמן כמתאבק. בגיל 17 הפך סלבין לאלוף הנוער הסובייטי בהיאבקות. סלבין משכנע את משפחתו לעלות איתו לישראל כדי לברוח מהאקלים האנטישמי בברית המועצות. במאי 1972, חודשים ספורים לפני המשחקים האולימפיים, היגרה המשפחה. המתאבק המוכשר מסוגל להעפיל לנבחרת האולימפית הישראלית תוך זמן קצר מאוד.
כדי שסלבין יוכל להתחרות עבור ישראל באולימפיאדת מינכן, מקדמים את התאזרחותו. במינכן מתכונן בן ה-18 לתחרויות עם מאמנו משה ויינברג. ב-5 בספטמבר, יום לקיחת בני הערובה, הייתה אמורה להתקיים התחרות הראשונה שלו. מארק סלבין נורה למוות על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק.
אנדריי שפיצר
אנדריי שפיצר בילה את נעוריו ברומניה. הוריו שרדו שם את השואה. שפיצר בחר בסייף בגיל צעיר ועד מהרה זכה בתחרות הראשונה שלו. אביו מת כששפיצר היה בן 11. הוא עלה לישראל יחד עם אמו בשנת 1964. שם, הוא סחף צעירים נוספים בהתלהבותו מסייף. הוא עבד כמאמן ונסע להולנד בשנת 1968 כדי ללמד. כך פגש מאוחר יותר את אשתו, אנקי. ביוני 1972 נולדה להם בת.
חודשיים לאחר מכן נסע שפיצר למינכן כדי לאמן את שני הסייפים יהודה ויינשטיין ודן אלון. שניהם הצליחו להימלט מלוקחי בני הערובה בכפר האולימפי. אנדריי שפיצר נורה על ידי לוקחי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר ב- Fürstenfeldbruck.
יעקב שפרינגר
יעקב שפרינגר גדל בפולין. הוא היה היחיד במשפחתו ששרד את השואה משום שהצליח לברוח לברית המועצות. הוריו ואחיו מגורשים ונרצחים. לאחר המלחמה חזר לפולין, שם פגש את אשתו לעתיד. השניים נישאים ונולדים להם שני ילדים. שפרינגר לומד ומקבל עבודה במשרד הספורט בוורשה. בשנת 1957 עלתה המשפחה לישראל כדי להימלט מהרגש האנטישמי בפולין. שם, שפרינגר עובד כמורה לחינוך גופני ומכשיר מאמנים למרימי משקולות.
שפרינגר נוסע למינכן בשנת 1972 כדי לשפוט בתחרויות הרמת משקולות. בעבר התחרה כשופט במשחקים האולימפיים. יומו האחרון במינכן מתקרב כאשר הפלסטינים מסתערים על דירתו. יעקב שפרינגר נורה למוות על ידי חוטפי בני הערובה בליל ה-5 בספטמבר בשדה התעופה בפירסטנפלדברוק.
משה ויינברג
משה ויינברג, המכונה מוני, גדל בחיפה עם סבו וסבתו. משפחתו הגיעה מאוסטריה והצליחה להימלט מהנאציונל-סוציאליסטים ב-1938. שכן גרם לו להתעניין בהיאבקות ואימן אותו. ויינברג הפך למתאבק מצליח וזכה במספר אליפויות ישראל. בסוף הקריירה שלו עבד כמאמן במכון וינגייט, מרכז הספורט הישראלי. כאן פגש את אשתו. בנם נולד בתחילת אוגוסט 1972, חודשיים בלבד לאחר מכן עזב ויינברג למינכן.
ויינברג ליווה את המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין בתחרויותיהם במשחקים האולימפיים במינכן. כשהקבוצה הפלסטינית פילסה את דרכה בכוח לדירתם של הספורטאים הישראלים, הוא נאבק עם התוקפים. ויינברג נורה על ידי לוקחי בני הערובה ומת. הוא היה הקורבן הראשון בלקיחת בני הערובה.
אנטון פליגרבאואר
אנטון פליגרבאואר גדל עם שני אחיו בווסטנדורף שבבוואריה תחתית. הוריו מנהלים שם חווה. פליגרבאואר מתכונן בתחילה לעבודה בחקלאות, אך לאחר מכן מחליט להתאמן עם משטרת מדינת בוואריה. מאז ואילך עבד במשטרת בירת המדינה מינכן. במהלך המשחקים האולימפיים הוא היה חבר במשטרת מהומות. פליגרבאואר היה אז בן 32, נשוי ואב לילד בן ארבע.
ב-5 בספטמבר 1972 הועברו הוא ויחידתו לפירסטנפלדברוק כדי לסייע לכוחות המשטרה המקומית בשחרור בני הערובה. זמן קצר לאחר תחילת חילופי האש, אנטון פליגרבאואר נפגע מכדור של בני הערובה. הוא מת במקום.
נותן החסות
פרויקט של מחוז פירסטנפלדברוק.